אמר ליה רב לרבי חייא, נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן.
למדנו השבוע ומבואר בדברי הגמ', שהנשים זוכות לשכרן עבור מה שהן רגילות לשלוח את בעליהן ובניהן ללמוד תורה, ועבור מה שהן ממתינות לבעליהן עד שהם חוזרים מבית המדרש. ואף שגם נשים נצטוו בהרבה ממצוות התורה, וגם עבור כך מגיע להן שכר רב, בכל זאת הדגישה הגמ' דווקא את העובדה שהן מסייעות לבעליהן ולבניהן ללמוד תורה.
מרן הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ברלין זצ"ל (אב"ד ור"מ וולוז'ין, ובעל ה"העמק שאלה" על השאילתות ועוד הרבה ספרים), למד מדברי הגמ' הללו יסוד גדול על תפקידה של האשה בישראל.
הוא עומד בספרו על התורה "העמק דבר" (שמות ו, כה) על לשון הפסוק "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה, ותלד לו את פנחס". שבפסוק זה יש כמה קשיים, ראשית, לשון הפסוק משונה, לא נזכר בו כלל שמה של האשה שנשא אלעזר, ולעומת זה מוזכר שהיתה מבנות פוטיאל, דהיינו יתרו, בדרך כלל אין לשון הפסוק כך, אלא מדגישים את שם האשה ורק לאחר מכן לפעמים נזכר שם אביה. שנית, מדוע מדגישה התורה פעמיים "לקח לו", "ותלד לו".
את הדברים הוא מיישב על פי דברי הגמ' בסוגיין, מהם הוא לומד שמעלתה העיקרית של האשה, היא שתסייע לבעלה ותהיה עזר כנגדו, ותתן לו את האפשרות ללמוד תורה, ואף תחנך ותגדל את בניה לתורה. זהו התפקיד שאותו הועידה לה התורה, ועיקר מעלתה הוא כשהיא ממלאת תפקיד זה באופן מושלם. בזה היא יכולה להגיע למעלה הגדולה ביותר אליה היא יכולה להעפיל.
כאשר אלעזר בן אהרן הכהן הגיע לפרקו, והיה צריך לשאת אשה, הוא לא חיפש האם היא מיוחסת במיוחד, ואם היא בעלת השגות רוחניות גבוהות. עיקר מגמתו היתה, למצוא את האשה שתתאים לו ביותר למטרה זו, שתהיה עזר כנגדו ותסייע לו להיות שקוע בתורה ויראת שמים. לכן, לא מזכיר הפסוק כלל את שמה של אשתו, שלא נטעה לחשוב שנשא אותה בגלל מעלה ויתרון מסויים שהיה לה, ואדרבה, התורה מדגישה את החסרון שהיה בה, היא היתה מבנות פוטיאל, שהוא יתרו, שפיטם עגלים לע"ז בעודו גוי, ללא יחוס מיוחד, ולכאורה אינה מתאימה להיות אשתו של אלעזר, שהוא מהמיוחסים ביותר בישראל, בנו של אהרן הכהן הגדול. ובכל זאת אלעזר נשא אותה לאשה, וכלשון הפסוק "לקח לו", דהיינו לצרכו ולטובתו, הוא נשא דווקא אותה, כי ידע והכיר בכך שהיא תתמסר לעשות את כל מה שביכולתה כדי לסייע לו לגדול ולהיות פנוי לתורה ולעבודת ה'. ולכן, בגלל מעלה זו שהיתה בה, נאמר עליה "ותלד לו", דהיינו, נולדו ממנה בנים הראויים לו, נולד לו פנחס שזכה לברית כהונת עולם מאת ה', והיה ראוי להיות מיוחס לאלעזר.
לעומת זאת, כותב הנצי"ב שם, משה רבינו נשא אף הוא אשה מבנותיו של יתרו, את צפורה, שהיתה צדקת באופן מיוחד, ולא נולדו לו ממנה בנים בני מעלה הראויים לו ולדרגתו. חז"ל (ב"ב קט, ב) תולים זאת בכך שלא היתה ממשפחה מיוחדת. והנצי"ב מבאר את ההבדל בין אשת משה לבין אשת אלעזר, שמשה היה בדרגה של פרישות מכל עניני העולם, ולא הסתייע בצפורה כלל, ומשום כך היתה חסרה לה זכות זו של סיוע למשה, ולכן לא זכתה ללדת ולגדל בנים הראויים להתייחס אחריו, ולעומת זה, בת פוטיאל שנישאת לאלעזר וסייעה לו בניהול ביתו, בלימודו ובחינוך בניו לתורה, זכתה בזכות זה להעמיד בנים הראויים להתייחס אחריו.
הנצי"ב מבסס רעיון זה על פי דברי הגמ' כאן, שנשים זוכות למעלות הגדולות כשכר על סיוען ללימוד התורה של בעליהן ובניהן. ומכאן אנו לומדים, שהוא מפרש את הגמ' לא רק על זכייה עתידית לתחיית המתים, או לעולם הבא, אלא אף לבנים תלמידי חכמים ויראי ה', שגם לכך נשים זוכות ע"י שותפות זו.
כ"ק האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצ"ל, מבאר גם הוא (אמרי יציב עמ' עח), שכוונת הגמ' להדגיש שעל האשה להתמסר ביחוד לתפקידים אלו המוטלים עליה, ומוסיף שלשם כך אף פטרה התורה את הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמא (כמבואר באבודרהם בעניני ברכת המצוות), כדי שתהיינה פנויות ומרוכזות בתפקיד העיקרי שלהן, שהוא הסיוע והשותפות בלימוד התורה של בעליהן ובניהן. ולא תצטרכנה לגרוע מהסיוע לבעל ללמוד תורה לצורך קיום מצוות אלו. ובכך יש לאשה חלק מלא בתורתו של הבעל, כחלקו של זבולון בתורתו של יששכר.