אמר להם רבן גמליאל איני כשאר בני אדם – איסטניס אני
פעמים רבות בהלכה מופיע הנוסח "והמיקל לא הפסיד", דהיינו שניתן להקל בדבר זה. אך יש בשולחן ערוך גם את הנוסח "והמחמיר לא הפסיד", וכך פסק השו"ע (או"ח סי' רע"ט ס"א): "נר שהדליקו בו באותה שבת, אף על פי שכבה, אסור לטלטלו". וההסבר הוא, כיון שבבין השמשות היה אסור בטלטול, מחמת שהנר והשמן והפתילה הם בסיס לשלהבת, האסורה בטלטול, ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא.
וכותב הרמ"א בשם יש אומרים, שאיסטניס שהנר מאוס עליו, מותר להוציאו, כיון שעבורו זה נחשב כ'גרף של רעי'. ומסיים הרמ"א "והמחמיר לא הפסיד". ותמהו מפרשי השו"ע, מדוע המחמיר "לא מפסיד", הלוא בוודאי המחמיר מפסיד, כיון שרצונו להוציא מכאן את הנר המאוס, ומחמת החומרא נמנע מלעשות כן?! ולכן הגיהו הב"ח, הט"ז, המ"א והמשנ"ב: "והמחמיר יחמיר, והמיקל לא הפסיד". אולם, האליה רבה כתב ליישב את הגירסה המופיעה ברמ"א, וביאר, שהכוונה היא שהמחמיר לא הפסיד את מצוות עונג שבת, אף שהנר המונח כאן מאוס עליו, שכיון שאינו מוציאו מחמת הזהירות בדיני השבת, אין כאן ביטול עונג שבת.
(פריו מתוק)
v v v
בתחום אחד נהג הגר"ח סולוויצ'יק חומרא יתרה – במצות ״פיקוח נפש״, ובעוד שבשטחי הלכה אחרים השתמט מלהכריע, הרי שבענין זה, ובפרט לגבי מניעת חולים מן הצומות – היה נכנס בעובי הקורה ומזרז בכל־לשון את אלו שהתענית היתה סכנה לבריאותם והיו בכלל חולי שיש בו סכנה, לאכול כל צרכם ביום הכפורים אף מבלי להמתין בין טעימת חצי שיעור לרעותה בכדי אכילת פרס.
כאשר תמהו בפניו על הוראתו זו, מהמבואר בהלכה [שו״ע או״ח סי׳ תרי״ז, ובמשנ״ב שם סק״ד] אודות מעוברת שמאכילין אותה פחות פחות מכשיעור, השיב רבי חיים כי כל זה אינו אמור אלא במעוברת דוקא, שכן אין היא נכללת בגדר חולה שיש בו סכנה, ולא הותר לה לאכול אלא כדי שלא תגיע לכלל סכנה, וכיון שכך אין לנו להאכילה כשיעור בבת-אחת, מפני שכדי למנוע ממנה את הסכנה די להאכילה אף בפחות מכשיעור. אולם שונה הדבר ביחס לחולה שכבר הגיע לידי סכנה, אודותיו קיימא לן [רמב״ם הלכות שבת פ״ב הל״א]: ״חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת״, ופירש המגיד משנה [שם] שהדבר אמור אף כשאין סכנה אם נמנע ממנו צרכים אלו. ומעתה, אף מאכל יתר מכשיעור בכלל צרכיו המועילים הוא, ויש לו לאכול כדי לימודו בשאר ימות השנה.
כלפי אלו החולים הנחרדים לעצם המחשבה כי יחללו כביכול את הצום הקדוש על ידי אכילתם, היה אומר כי הדבר משול לבעלי ברית, שיום השמיני ללידת בנם חל בשבת. הנמצא איש מהם אשר יצטער ויתאונן על ״חילול״ השבת שעושה במילת הילוד?! פעם הורה רבי חיים לאחד מתושבי בריסק לבל יצום בצום תשעה באב הקרב ובא. כאשר אמר לו הלה כי אין הוא מתכוין להשמע להוראה, אמר לו רבי חיים: ידעתי כי תתקשה לשמוע לקולי בזה, אולם זאת ביקשתי להודיעך: ״אם תתענה, דע שלא יהא זה ׳צום תשעה באב׳ כי אם צום ועינוי גרידא, שכן מ׳צום תשעה באב׳ הנך פטור, ולא תוכל לקיימו במצבך״.
(הרב מבריסק ח"ב)