הסיפור שלפנינו מדויק בכל הפרטים, אלא שהאיש – המספר את כל הפרטים בגוף ראשון – אינו מוכן שיפרסמו את שמו. וכך הוא מספר, מילה במילה:
בגל הראשון של הקורונה, חליתי במחלה. בימים הראשונים הסתדרתי בבית די טוב. אבל אז התחילו קשיי נשימה. הגיעו אנשי מד"א, הם מדדו את הסיטורציה ואחרי התייעצות הוחלט שצריך להעביר אותי בדחיפות לבית חולים ולחבר אותי לחמצן.
לא אלאה אתכם בתיאורים, איך טולטלתי מבית חולים אחד למשנהו, בגלל העומס, ואיך לילה שלם לא ניגשו אלי בכלל במיון… אושפזתי, וקיבלתי כמובן טיפול מקצועי. אך אף על פי כן מצב נשימתי הלך והדרדר. נאסר עלי לדבר אפילו מילה, כוחותיי עזבוני, והרופאים הסבירו שהגוף נלחם לנשום וזה מחסל את כל הכוחות. אמנם עדיין העירנות התישה אותי, הסיטורציה ירדה, למרות הגברת החמצן והרופאים המליצו על הנשמה, כלומר בהרדמה.
זה היה ביום שלישי בשבוע, שעת לילה. רופאי בית החולים התייצבו ליד מיטתי ואמרו לי לחתום על הסכמה להרדמה ולהנשמה. התנגדתי בכל כוחותיי הדלים. למה התנגדתי? כי ראיתי סביבי יותר מדי דברים. ראיתי אנשים שהיו במצב דומה לשלי, עצמאים וחיוניים, אך כאשר הם התחברו להנשמה ולהרדמה – הרי שבתוך כמה ימים נפטרו, לא-עלינו. לא כולם כמובן. הרוב עוברים את זה בשלום. אבל די היה לי במה שראיתי אצל אנשים, שהיו מלאי חיות ורעננות, שהספקתי לשוחח עימם וליצור עימם קשר, ובהתדרדרות מפתיעה הובלו למנוחות. והם שכבו במיטות סמוכות לידי. והרי גם אני-עצמי, עד אתמול-שלשום עוד הסתובבתי במחלקה ועזרתי להם בפעולות פשוטות כמו הנחת תפילין וכיו"ב, עד שהם הורדמו. אז עכשיו הגיע תורי? חלילה זה הסוף? לא מסכים!
הרופאים ראו את התנגדותי, ואמרו לי – "אנחנו נותנים לך דחיה עד מחר בבוקר, נאפשר לך לעבור את הלילה הנוכחי, וגם זה במעקב זהיר, אבל מחר בבוקר אתה חייב לחתום! המצב לא יכול להימשך כך יותר". בינינו, הם צדקו. התקשיתי מאוד בנשימה גם עם החמצן. אמנם לא ראיתי בעיניים את מלאך המוות, אבל הרגשתי אותו…
הם הלכו, ואני נשארתי עם עצמי ועם מחשבותיי. חשבתי שזה הולך לקראת הסוף. לא האמנתי שאשרוד את ההנשמה במצבי. הגעתי כבר לבית החולים עם סיפורי רקע. מה שקורים היום 'חולה בסיכון'.
ואז ברגע האחרון, בשעת לילה מאוחרת, בין מחשבה אחת לשניה, פרצתי בבכי נורא מעומק הלב, התפללתי בכל כוחותיי, וזעקתי חרישית במילים אלה: "אמא! אמא! (עליה השלום), את כבר בשמים, יודעת את האמת, מחר יום רביעי, אל תתני שירדימו אותי, ביום רביעי, אל תתני… את לא תתני!… ואז נרדמתי, או התעלפתי, לא ברור…
מה היה פשר פנייתי אל אמי, ומה היה הקשר ליום רביעי? – הנה ההסבר.
אמי עליה השלום היתה ידועת חולי, מאז שאנחנו הילדים זוכרים אותה. היא עברה לא עלינו שיתוק ילדים, ולעת בגרותה היתה מוגבלת. כולנו נישאנו ברוך השם והלכנו איש איש לדרכו ולעירו, אבל את אמא לא הזנחנו! היא היתה זקוקה לנו. מאז נישואיי התגוררתי בבית שמש, ואמא עליה השלום גרה עם אבינו שליט״א במודיעין עלית. עשינו תורנות בין האחים והאחיות, מתי יילך כל אחד להיות לצידה ולסעוד אותה.
אני קיבלתי את יום רביעי. במשך כ-20 שנה, מאז נישואיי ועד יום פטירתה, הייתי קם כל יום רביעי בבוקר ונוסע לאמא, מבית שמש למודיעין עילית, ונמצא איתה במשך כל היום כולו. קונה לה את מה שהיא צריכה, יוצא איתה לטיול, כולל עזרה והתארגנות ליציאה-לטיול, שלא היתה פשוטה כלל וכלל. הייתי מסב איתה לסעודה, משוחח עימה, מנעים את זמנה, ומשתדל לדאוג לצרכיה. יום שלם. פעם בשבוע. שבוע אחרי שבוע. לא שנה ולא שנתיים. 20 שנה – ביום רביעי.
אתה מבין שקביעות כזו זה אומר לא לוותר בשום מצב; לא כשקשה לך בבית, לא כשאתה עצמך מרגיש לא טוב, לא כשקמת על צד ימין ולא כשקמת על צד שמאל, ולא כשילדיך צריכים אותך ולא כשפרנסתך מציקה לך. בכל מצב בכל תנאי. בכל מזג אויר. בכל מצב-רוח. אתה קם ונוסע. ותמיד ביום רביעי.
זה מה שצף ועלה במחשבותיי באותו לילה שבין שלישי לרביעי. וזה מה שפרץ אצלי את סכר הדמעות וגרם לי לפנות בצורה ישירה לאבי הרחום-והחנון, שאחת ממידותיו היא לשלם מידה כנגד מידה, ולבקש שאמא תהיה מליצת-יושר עבורי. היא יכולה להעיד שהכל אמת. היא קיבלה את פניי כל יום רביעי. אף פעם לא אכזבתי. והיום – יום רביעי! היום של כיבוד-אם שלי! ביום הזה ירדימו אותי?
והקב"ה שמע את תפילתי, ובזכות המצווה החזירני לחיים. בהמשך הלילה נכנס רופא לעקוב אחרי המדדים המסוכנים שלי, ובא לוודא שלא הגיע חלילה רגע קריטי. להפתעתו, הוא מבחין בהתייצבות משמעותית במצב, והוא לא הסתיר את השתוממותו.
בבוקר הגיעו רופאים נוספים, וכשבדקו את הסיטורציה – פרצו בקריאת הפתעה – מה קרה כאן? הסיטורציה שלך זינקה, נצחת את הקורונה… אתה לא צריך הנשמה!
ואני ידעתי שלא אני ניצחתי, אלא זכות המצווה היתה זו שנצחה בס"ד את המצב הקשה שבו הייתי שרוי . הסיטורציה עלתה ועלתה, ונשארה יציבה, וגם כשהחלישו את עוצמת החמצן, הצלחתי לנשום בכוחות עצמי. בתחילה היה מדובר שאזדקק לחמצן לאורך חודשים, וראה זה פלא שכעבור כמה ימים, כבר התפניתי למלונית קורונה, עם ניסיון להיגמל מהחמצן, ניסיון שהצליח בס"ד.
לא הרדימו אותי באותו יום רביעי. וגם לא ביום חמישי. וגם לא בכלל. ברוך השם שהחזירני לחיים. כה יתן השם וכה יוסיף בריאות איתנה לי ולכל עם ישראל.
*
מי אומר שקל להיות יהודי? לפעמים צריכים לקיים מצוות כיבוד-אם בהידור במשך 20 שנה תמימות כדי להינצל מקורונה אחת.
(פורסם במדור 'פטנט רשום' ב'המודיע', הובא ב'קול ברמה' – בטאונה של רמת אלחנן)
1/129