הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
"ויקם אברהם מעל פני מתו…" (כג, ג)
עם ישראל כולו עוד נתון בסערת נפש. הבשורות המחרידות והמראות המזעזעים טרם חלפו מעינינו. כחודש חלף מאז הצרה הנוראה שהתרגשה על העם היושב בציון בעיצומו של חג שמחת תורה, והלב הדואב מסרב להתנחם, הכאב העמוק מפלח חדרי לב. עת צרה היא ליעקב. המחשבות נודדות בין הצער והכאב על התעלותם לשמי רום באופן טראגי של למעלה מאלף יהודים, לבין הדאגה והמתח לשלום החטופים והנעדרים, כמו גם לרפואת הפצועים.
מצב נתון זה, של סערת נפש גדולה ומקיפה כל כך של העם כולו במשך זמן רב כל כך, בהכרח מייצר שלל תגובות אנושיות במנעד רחב מאוד. מרגש להיווכח עד כמה אנו בני עם אחד – שותפים בצוותא לכאב נורא. מעודד לראות כי הדאגה הכנה כוללת את בני העם כולו – ולא רק את בני המשפחות. שובה לב לראות את החסד ואת רוח ההתנדבות המפעמת, ומרטיט לשמוע את זעקות התפילה בוקעות הרקיעים למען אחינו בני ישראל הנתונים בצרה ובשביה.
מטבע הדברים, יש גם תגובות אנושיות בסיסיות, חלק מהן מחויבות וחלק – מיותרות, למשל: חובת ההשתדלות לשמירת הגוף והנפש בדרך של ציות להוראות הבטיחות שנועדו לשמור על חיינו; חובת ההימנעות וההתנזרות מצפייה בתכנים שאיננו מסוגלים לראות, כדי לא לרסק את הלב יותר ממה שהוא כבר מרוסק. אבל מעבר לכך, בכל אחד מאיתנו בוער הצורך לעשות משהו. מעשי. תועלתי. עובדתי. משהו – לנוכח המצב!
אברהם אבינו חווה טרגדיה אישית קשה – בפטירת רעייתו הצדקנית שרה אמנו, והוא מגיע לספוד לשרה ולבכותה. הרה"ק בעל ה'תפארת שלמה' זי"ע מעיר ומאיר שהפסוק אינו מזכיר שאברהם אבינו אכן ספד לרעייתו, ההיפך: בפסוק כתוב שאברהם אבינו הגיע כדי לספוד, ואז – בלי להספיד בכלל – 'ויקם אברהם מעל פני מתו', אברהם קם מנכונותו להספיד ועובר לפרקטיקה: לתפקידו כעת לדאוג לקבורה ראויה.
מכאן מגלה ה'תפארת שלמה' משמעות עמוקה, שאין קריטית ממנה בתקופה קשה זו: כשיהודי עובר אסון, אל לו לשקוע בכאב או בצער, עליו להישמר ולהיזהר מכניעת לבו לאסון ושברון נפשו עד כדי עיסוק רק באבל הנורא. אברהם אבינו הגיע לספוד, ומיד זיהה רגע מבחן: האם ישקע ביגון ובכאב? האם ההספד יתפוס את כל כולו? האם אין כאן כוונה שטנית של היצר הרע להכריח אותו לשקוע בכאבו? הוא זיהה את הסכנה, נמנע מההספד, ודילג היישר למוטל עליו בשעה הקשה בחייו!
זהו תפקידנו בשעה קשה זו! אף כי הכאב מובן ואנושי, הצער מייסר, המתח עצום – אסור לתת לכל אלה לשלוט בנו, לייאש אותנו, להרפות את ידינו או לגרום לנו לשקוע. נהפוך הוא: בזאת השעה עלינו לדבוק בדרכו של אברהם אבינו, לקום מעל פני האסון ולדבוק באבא שבשמים, להפוך את הצער והכאב למנוף של עשייה ודבקות במטרה!
דברי הרמב"ם בהלכות תענית מפורסמים וידועים, כי בעת צרה או מצוקה על האדם לעסוק בתשובה ובמעשים טובים, ואם אינו עושה כך – הרי זו מידת אכזריות. יש כאן זעקה נוקבת: היה אסון כבד, אבל דווקא לכן אי אפשר לשקוע בתוכו, להרים ידיים ולאבד עשתונות, להתמכר לחדשות ולהתמסר להשלכות השליליות! מי שעושה כך – הרי הוא אכזר חלילה, כי הוא מסרב להבין את המסר של בורא עולם, הוא נותן לעצמו לשקוע במקום לקום ולעשות מעשה!
אחים יקרים! זו שעת מבחן עבורנו, עבור כולנו. הכי אנושי להצטער, הכי מובן להיות מודאג, אבל כל אלה הן תחושות אנושיות נלוות, הן אינן התפקיד שלנו. התפקיד שלנו הוא אדרבה: להתאזר בגבורה, לשלוט על הרגש הדואב, ולפעול בהתחזקות בתורה ובמעשים טובים, בתפילות מעומק הלב ובריבוי מעשי חסד!
לילה כיום יאיר…
היה זה באחד הימים, לפני כשבועיים. אל היכל עמוס בלומדים בעיר מרכזית בארץ ישראל נכנס יהודי עייף למדי, וביקש לשוחח עם ראש הכולל במקום. ראש הכולל זיהה אותו על אתר – הן היהודי שלפניו היה תלמידו בעבר הלא רחוק, וקיבלו באהבה ובחיבה.
האיש היה קצר רוח, ואותות מתח ניכרו בזוויות פניו. הוא ביקש לשוחח עם ראש הכולל ביחידות, וראש הכולל נענה. כצופן סוד סיפר האיש כי הוא נושא בתפקיד רם דרג באחת היחידות המיוחדות הפועלות בימים אלה בגבול עזה, ופירט בקצרה אודות המשימות המורכבות והמסוכנות המוטלות עליו ועל חבריו לצוות.
'באתי לחופשה קצרה בת עשרים וארבע שעות, ואני כבר חוזר לגבול עזה', הוסיף, 'אבל לבי אינו רגוע. אני חוזר לשדה קרב מסוכן מאוד, גדוש במלכודות מוות. אנו מבצעים פעולות שאינן מפורסמות בציבור מחמת רגישותן המבצעית, כמה מהן בטווח הזמן הקרוב ממש, ואני מתוח ודואג מאוד…'
ראש הכולל הקשיב לו בקשב רב וחיזק ועודד את רוחו, אולם לאיש היתה בקשה ממוקדת: 'אנא הבטח לי, ראש הכולל היקר שזכיתי ללמוד אצלו, כי בימים בהם אנו מחרפים נפשנו למען עם ישראל – יש לנו לוחמים בעורף שלוחמים במלחמתה של תורה, כי היא מגינה ומצילה. מבקש אני להודיע לראש הכולל אודות יציאה לפעולה נועזת ומורכבת, כדי שבזמן ביצועה אברכי הכולל יתמידו בלימודם ויגנו עלינו!'
ראש הכולל נעתר כמובן. הם סיכמו כי האיש יודיע לראש הכולל לפני משימה מבצעית מסוכנת, וראש הכולל יכריז בהיכל התורה כי בזו העת בוגר הכולל וחבריו מצויים בסכנת חיים של ממש, והציבור מתבקש ללמוד בהתמדה עילאית למענם. הם נפרדו זה מזה בברכה נאמנה, והאיש נכנס לרכבו ושעט דרומה.
חלפו שלושה ימים. בשעת ערב מאוחרת למדי צלצל הטלפון של ראש הכולל. 'אינני יכול להאריך בדיבור, אבל הלילה בחצות אני צריך אתכם' – אמר האיש מעבר לקו. ראש הכולל זיהה מיד במי ובמה מדובר. הלה כמובן לא הרחיב בדיבור ומיהר לסיים את השיחה, וראש הכולל החל לחשוב: מה עושים עכשיו?
הן הבטיח לתלמידו כי בשעת ביצוע משימות מסוכנות הוא יכול להיות רגוע כי תלמידי הכולל ילמדו לזכותו, אבל לא העלה בדעתו שיגיע זימון כזה לשעת חצות ליל, זמן בו היכל התורה נעול על מסגר ובריח וכל הלומדים לנים לינת לילה בביתם! ומה יעשה כעת, כשתלמידו האהוב מצוי בחזית ויוצא למשימה מסוכנת? והרי הבטיח שילמדו לזכותו!
לאחר רגע התעשת והחל לפעול. 'אם הוא בחזית בחצות, גם הלומדים יהיו בחזית – בחצות הלילה!' החליט. וממחשבה למעשה: סבב טלפונים בין אברכי הכולל, והם נענו בשמחה למשימה. בשעה 11:30 בלילה הודלק האור בהיכל בית המדרש, ותלמידי הכולל התיישבו לסדר לימוד בהתמדה עילאית וברציפות עד אור הבוקר!
כוכבי לילה נצצו בשחקים, עם ישראל כולו ישן שנת לילה. בחזית הדרומית, יחידה מיוחדת עוסקת בפעולה מבצעית נועזת, הרבה מעבר לקווי האויב. ובחזית התורנית, קבוצה מובחרת עוסקת בתורה בהתמדה, פורשת שכבת הגנה על הנתונים בחזית השנייה!
לאחר סדר הלימוד התפללו כולם תפילת שחרית בדבקות עם הנץ החמה, ורק אז שבו לבתיהם למנוחת הלילה – שהתחלפה במנוחת הבוקר. רגע לפני שראש הכולל עצם את עיניו הטלפון צלצל, ומעבר לקו נשמע קול מוכר המעדכן במשפט חתום: 'שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול. תודה.'
ראש הכולל לא היה זקוק ליותר, המשפט הזה גרם לו להקלה גדולה. הן ידע כי תלמידו האהוב עובר שעת סכנה, מחרף את נפשו למען העם היהודי. עבורו הפך את סדרי הלימוד בכולל כדי שתלמידי הכולל יעסקו בתורה לאורך הלילה, והוא היה מאושר לשמוע כי 'שלום רב לאוהבי תורתך', מה שמלמד שהמשימה הסתיימה בהצלחה בלי מכשול ופגע.
את הסיפור המפעים קיבלנו מראש הכולל עצמו, והוא מאיר את עינינו במשימה המוטלת על כולנו, החיילים שבעורף: שעת מלחמה היא למען העם היהודי, עכשיו יש גיוס חובה במלוא תוקפו! כולנו מחויבים להתמסר לתוספת לימוד התורה, לריבוי מעשים טובים, לקבל על עצמנו קבלות טובות להצלחת המערכה. 'תורה מגנא ומצלא' קבעו חז"ל, כל שעת לימוד שלנו ביתר שאת ועוז היא 'מערכת הגנה' רבת עוצמה שאנו זקוקים לה כל כך בימים אלה!
אחים יקרים! השקעת הזמן שלנו בלימוד עוד פרטים על האסון או על המלחמ, אינה השקעת זמן אלא בזבוז זמן. הרי הדבר לא מסייע לכוחות הלוחמים, לא הופך אותם למוגנים יותר או מצליחים יותר. כמה כדאי שנתרכז בתפקידנו לשוב בתשובה שלימה, להגדיל תורה ולהאדירה, להרבות חסד ויראת שמים – זה תפקידנו בשעה הזו. הבה נבצע את המשימות שלנו!