הסכיתו להוראתו החיונית כל־כך של הגה"ק רבי חיים פאלאג'י זי"ע, אשר מדריך איך צריך להתנהג בעת מגיפה. הוא לא מתייחס לכל הצעדים הרוחניים בהם צריך להתחזק (וצריך להתחזק!), אלא פונה לאפיק אחר לגמרי:
"כל זמן המגיפה תרחק מאד בתכלית מכל מיני כעס ודאגה ועצבון, ואדרבא – תהיה שמח תמיד בכל מיני שמחה…"
בהמשך הוא מסביר, שדווקא בזמנים לחוצים כמו בעת מגיפה, צריכים להישמר מלכעוס על הילדים ולנהוג מתוך שמחת הלב. שכן הכעס והרוגז – מזמנים את המזיקים, חלילה. בעוד השמחה וטוב הלב – דוחים את כל הפגעים מהבית.
האמת? זוהי הסגולה הקשה ביותר לביצוע.
דווקא כעת, כשאנו מלופפים עם הילדים, כולם יחדיו כמו בתיבת נח, דווקא עכשיו צריכים להתאמץ כל־כך להשרות אווירה רגועה ונעימה בבית. לא להתעצבן ולא לכעוס, אלא להכיל את הנפשות הקטנות (וגם את הנערים הגדולים!) ולדאוג שהבית יהיה חממה של שמחה – חממה המוגנת מכניסתם של נגיפים ומזיקים כאלה ואחרים.
רבים מאבות המשפחות פחות רגילים להיות חלק מהמהומה הביתית היום־יומית, ופתאום כל אחד (שלא קיבל את התואר 'עובד חיוני'…) מוצא עת עצמו בבית, מוקף בילדיו ומנסה לאתר לעצמו מוצא מן הסבך.
אתמול האזנתי לשיעור מופלא מפי הגה"ח רבי יואל ראטה שליט"א, ראש ישיבת 'תפארת התורה' בארה"ב, המדריך את תלמידיו בשפה פשוטה:
"דעו לכם אברכים, שאין כל פחיתות כבוד להתיישב על הרצפה ולשחק עם הילדים בלגו ובפליימוביל. לא רק בשעת מגיפה ולחץ. אבל במיוחד בימים טרופים כאלה, כשהילדים וההורים נמצאים ביחד בבית, יש לנצל את השעות ולהפוך אותן מ'שעות בלתי נגמרות' ל'שעות איכות'. תשחקו עם הילדים, תרדו לרמה שלהם, תבנו את הקשר החיוני כל־כך בין הילד להוריו".
(יקותיאל יהודה גנזל, 'המבשר')