"ביודעי ומכירי קאמינא", סיפר כ"ק מרן אדמו"ר מסאסוב שליט"א בדבריו הנוקבים בליל הושענא רבה העעל"ט, בהם עורר את הציבור להתחזק ביתר עוז באיסור הדיבור בשעת התפילה, כסגולה להינצל מכל רע ולהיפקד בדבר ישועה ורחמים. וזה דבר המעשה המופלא:
אברך שהיה עצור בבית כלא באחד ממקומות אירופה, בעקבות מסחר אסור ביהלומי דמים (יהלומים שמקורם ממכרות כפייה, שאסורים לשיווק על-פי השלטונות), והייתי מעורב בזה. היה חשש שידונוהו למיתה ח"ו, ולבסוף המירו עונשו לכעשרים שנות מאסר, כולל עבודת פרך שלא יוצאים משם בחיים.
אברך זה היה מתפלל בבית מדרשו של אחד הצדיקים, ואותו צדיק הורה שיאמרו כל יום כמה פרקי תהלים לזכות אותו אברך. הגבאי באותו בית מדרש הוא ממכריי, ושח לי הדברים כהווייתן. אמרתי לו, כי ודאי ראוי וצריך לומר את פרקי התהלים שהורה אותו צדיק, אך הנני מציע להחתים את הציבור בבית המדרש שמקבלים על עצמם שלא לדבר כלל בבית המדרש במשך שנה תמימה (כל התפילות, כל ימי השנה), וייקחו פתק זה ויניחוהו על הציון הק' של הרה"ק רבי יענקל'ה מפשעווארסק זי"ע, ויעשוהו שליח לילך לפני כיסא הכבוד ולעורר זכות ורחמים על אותו אברך לישועתו בזכות קבלה זו.
וכך עשו, כאשר רובא דרובא של הציבור חתמו יחד על פתק זה, ואלו שלא חתמו התבקשו לילך להתפלל בבית מדרש אחר… ואכן הלכו להתפלל בבית מדרש אחר. והנה, בני משפחתו ניסו להשתדל בכל מיני דרכים ואופנים להקל מעליו עונשו, אך הכול היה נראה כחסר סיכוי ותוחלת, ואף לקחו סנגור במוסקבה שינסה לערער על פסק הדין, אך המצב לא היה פשוט, מאחר ושפטוהו בגין עבירות ממון במזיד, שהיה האברך מוזהר על-כך מראש!
בהגיע יום הדיון בבית משפט בגין הערעור, היה נראה שאין השופט מוכן להקל מאומה מעונשו של האברך. אך ביני לביני אמר השופט לסנגור, כי ברצונו לשוחח עמו אחר הדיון בארבע עיניים… אחרי הדיון הלכו לקרן זווית, מוסתר מעיני רואים, והשופט שוחח עם הסנגור ואמר לו: "הייתי חייב לפסוק את הדין בחומרה, מאחר והיו כתבים זרים בעת המשפט; אולם כעת הנני אומר לך, עמוד עמי בקשר בשעות הקרובות ונראה מה אפשר לסייע".
ואכן, אחרי כמה שעות שוחח עם השופט, וסיפר לו השופט כי זוגתו עובדת אצל אדם נכבד (איני רוצה לפרט, והמבין יבין), וכבר שבועיים שהוא שואל אותה מדי יום על עצור דתי שיש בכלא בגלל עבירות ממון שצריך לפסוק עבורו, ושאל אותה על דעתה, אך היא הייתה מספיק חכמה שלא להתערב בטענה שהיא אישה פשוטה ואינה מבינה בדברים אלו.
בהגיע יום חמישי לפנות ערב, אמר לה האיש הנכבד: "אם תגידי לי לשחררו, אשחררנו"! אמרה לו: "הוא הרי אב לילדים, ואיך יש לך לב להחזיק אותו בכלא שנים רבות כל-כך?!" ואמר לה: "בסדר!"
בסיימו את דבריו, אמר השופט לסנגור: "עוד שעתיים תבוא עם רכבך לשערי בית הכלא", שם חיכו לו ארבעה אנשי ביטחון ונתנו לו במשרדי הכלא פספורט. הם אמרו לאברך: "סע עם הסנגור ושלא תעז לשוב כאן למדינה לעולם!"… תיכף העלוהו על מטוס חזרה לביתו, ואף אחד בעולם לא ידע מכך, אפילו לא המשפחה. כאשר יצא מנמל התעופה עם הפספורט ורצה להיכנס למונית, לפתע צצו משום מקום שני אנשים, קראו לו, ואמרו לו: "הבא לנו את הפספורט שלך"… לקחו ממנו את הדרכון ופטרוהו לשלום…
לפנות בוקר, דפיקות בדלת, והנה אב המשפחה ניצב על הסף, חי וקיים…
"זהו כוח הקבלה שלא לדבר בעת התפילה", חידד כ"ק אדמו"ר מסאסוב שליט"א והמשיך: "ומידה טובה מרובה: ומה אם בזכות השתיקה בשעת התפילה זוכים לישועת ה', על אחת כמה וכמה אם לא רק ישתקו בעת התפילה, אלא אף יוסיפו לכוון בתפילה וזעקה ותחנונים מרובים, אזי ישועת ה' כהרף עין ונזכה שלא יזדקקו לישועות כאלו, ושלא נגיע כלל לידי צר ומצוק".
(להתענג בתענוגים – המבשר תורני)