הסבא, הגאון הצדיק רבי שמואל אהרן יודלביץ זצ"ל, בעל ה'מעיל שמואל', מיחידי הסגולה של גדולי וצדיקי ירושלים, היה רגיל לומר דבר נפלא:
בפרשת כי תשא אנו מוצאים שני פסוקים הסמוכים זה לזה, ועל פניהם לא נראה שישנו כל קשר ביניהם. נאמר: "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ: אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ… כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם" (שמות לד, יז-יח).
לכאורה, מדוע סמכה התורה את הפסוק 'אלהי מסכה לא תעשה לך' לפסוק 'את חג המצות תשמור'? מה השייכות בין שני העניינים הללו?
מביא רבי שמואל אהרן את דברי בעל 'ראשית חכמה' (שער הענוה, פרק ב דף קסג) בשם הזוהר הקדוש, שהמקרא של 'אלהי מסכה' בא להזהיר על מידת הכעס, כי מי שכועס ניתך ונעשה מסכה, רחמנא ליצלן.
אומר רבי שמואל אהרן, על פי זה תובן סמיכות הפסוקים זה לזה; כי הנה חג המצות הוא חג מלא במצוות וחומרות, חוקים והידורים, לכן באה התורה ומזהירה אותנו באזהרה יתירה, על חומר הכעס בחג זה במיוחד, ללמדנו, כי אפילו אם אדם חפץ להדר בתכלית ההידור במצוות ובאפיית מצות, אין שום הצדקה שֶׁיֶעָשו מתוך כעס, לחץ או רוגז.
גם אם חברו לקח ממנו, בניגוד לרצונו, את המצות שנאפו בתנור ראשון, או שמא בגלל סיבות שונות לא השיג די מבוקשו באחת מן המצוות שחפץ לקיימן, אל ירע לבבו, ויזהר עד מאוד לא לבוא לידי כעס. יבלום את עצמו ולא יתרגז או יתקוטט חלילה, כי אלף חומרות והידורים אינם שווים מאומה אם ייגרם בעטיים התפרצות אחת של כעס, או ריב ומדון אף המזערי ביותר!
דוגמא נאה להמחיש הדברים, מביא רבי שמואל אהרן ממעשה נפלא שסיפר מרן ה'חתם סופר' זצ"ל, אותו שמע ממשמשו של גאון הגאונים, גדול המשיבים והמורים בדורו, רבינו משולם איגרא זצ"ל, רבה של פרשבורג.
ה'חתם סופר' רכש הערצה עמוקה והערכה מופלאה לרבי משולם איגרא, קודמו ברבנות פרשבורג, והיה מבקש כסדר ממשמשו הוותיק, לספר לו מעט ממה שראו עיניו במחיצת רבו הקודם – רבי משולם. באחד הימים שמע ממנו את הסיפור הבא:
חומרותיו של רבי משולם איגרא בענין המצות היו למופת, והעיסוק סביבן נמשך כמעט כל ימות השנה; הוא שם עיניו על החיטים מעת שצמחו בערוגה, שאין בה כל חשש גזל או חמץ. עמד על גבן בשעת הקצירה והטחינה, ודאג שייעשו בתכלית ההידור והדקדוק. שמר עליהן שמירה מעולה חודשים ארוכים עד לעת אפייתן למצות, ומאז השגיח עליהן כעל בבת עינו, עד שעלו על שולחנו – שולחן מלכים בליל הסדר.
במהלך החג, כמובן, לא אכל רבי משולם שום מצה, מלבד אותן מצות שנוצרו מראשיתן ועד אחריתן תחת עינו הפקוחה, ובני הבית ידעו כי ישנן מצות מסויימות שנועדו במיוחד עבורו, ואין לאכול מהן או להשתמש בהן.
שנה אחת בליל התקדש החג, לפתע שמו לב בני הבית, כי המצות המהודרות שהניחן רבי משולם על השולחן קודם לכתו לבית הכנסת – נעלמו. רבי משולם היה נוהג ללכת לבית הכנסת בשעה מאוד מוקדמת, בעוד היום גדול. חקירה ודרישה העלו את פשר ההיעלמות; המשרתת סיפרה לפי תומה, כי את המצות הללו היא כתשה הבוקר ובישלה מהן מאכל כלשהו. כמובן היא נהגה כך מחוסר ידיעה, כי היו הן מצותיו המושקעות והיקרות שהרב עסק בהן במשך כל השנה.
בהלה גדולה אחזה בכולם, הרבנית התעלפה. המשרתת שראתה את הרופאים נכנסים הביתה נסה על נפשה בבהלה.
רבי משולם שב מבית הכנסת לאחר התפילה, וראה את ההתקהלות מחוץ לבית. הוא ניסה לברר מה זאת, אך האנשים חששו לספר לו, כי המצות שהיו כה חשובות לו, עליהן השקיע את מיטב כוחותיו, נכתשו למרק. רק השיבו לו בהססנות כי הרבנית התעלפה, אך ברוך השם כבר שבה רוחה אליה וכעת עזבו הרופאים את חדרה.
רבי משולם נכנס הביתה והחל לחקור את סיבת הדבר, עד שהוכרחו לגלות לו מה אירע עם המצות, בדאגה מה תהא תגובתו. אך לתדהמת כולם מיד שאל: "היכן המשרתת?", ובני הבית השיבו כי מרוב בהלה ברחה מן הבית. ציוה רבי משולם לצאת ולאתרה בזריזות, ולהודיע לה כי אין לו שום דבר נגדה והוא ממתין עבורה, ולא יסב לסעודה עד שתשוב. "וכי היא אמורה להיצטער ולהיבהל בגלל החומרות וההידורים שלי?" – שאל בפליאה את בני הבית.
אז פנה לרבנית ואמר בנינוחות ובשויון נפש: "וכי רק הפרשבורגער רָב אוכל מצות כשרות, וכל ישראל אינם אוכלים מצות כשרות? חלילה וחס מלחשוב כך! אמנם חייב אדם להדר כפי יכולתו וכוחותיו, אך אם רצון המקום שלא יעלה בידי השנה להדר כבכל שנה, אקיים את המצוה כהלכתה ואצא ידי חובת המצוה במצות של אחרים!…"
ה'חתם סופר' השתומם מהמעשה, ואמר כי סיפור זה מעיד למפרע, כי כל התעסקותו הרבה של רבי משולם איגרא סביב המצות היתה לשם שמים בלבד, כי אין ספק שאילו היתה לו איזו שהיא פניה, היה כועס בעל כרחו.
רבי שמואל אהרן הוסיף על כך, כי יתכן שגם רבי משולם איגרא הבין את סמיכות פסוקי התורה כפי שהסברנו קודם: "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ: אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת". 'אלהי מסכה' הוא אזהרה על ענין הכעס, והסמיכה לה התורה את ענין המצות, להזהיר במיוחד לא לכעוס על עניין המצות, ורבי משולם קיים זאת בפועל כאשר הגיע נסיון לידו.
נאמר כאן יסוד חשוב עד מאוד; 'אל תהי צדיק הרבה' על חשבון הזולת! החומרות וההידורים אינם חזות הכל! לא דבקים בהם בכל מחיר, גם כשהדבר מביא לכלל כעס, מתח, אי נוחות או הכבדה בבין אדם לחבירו. אדרבה, כאן יש לאמץ את הבחינה של "כל ערום יעשה בדעת", לדעת ולהבחין היכן ראוי ורצוי להדר ולהחמיר, והיכן דווקא יש להרפות ולקיים את המצוה בלי הידורים וחומרות.
הרה"ג רבי יוסף זייבלד שליט"א, מחנך ותיק בתלמוד תורה 'תשב"ר' בבני-ברק, שיתף אותנו בסיפור נפלא על ענין זה, אותו שמע בצעירותו מפי מורו ורבו, הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל:
כאשר עלה לארץ הקודש, המקובל האלוקי הגאון הקדוש רבי שלמה אלישיב זצ"ל בעל ה'לשם', הוא הגיע בגפו, ובני ביתו באו בעקבותיו מאוחר יותר. בשנה הראשונה עוד התגורר לבדו בדירה קטנה בירושלים, ומקורבו הגדול ואיש סודו רבי אריה לוין, דאג לכל מחסורו, סעדו ותמכו, והיה בא ללמוד עימו סודות התורה בקביעות מידי לילה.
בהגיע חודש ניסן הזמינו רבי אריה להתארח על שולחנו ב'ליל הסדר'. באורח נדיר נענה ה'לשם' להזמנה בחיוב, ולאושרו ושמחתו הגדולה של רבי אריה לא היו גבולות. רישומי החג במחיצתו של ה'לשם' לא משו מזכרונו כל השנים. רבי אריה היה אומר בהתרגשות, כי אינו יודע בשכר מה זיכה אותו הקדוש ברוך הוא לארח על שולחנו את הרב הדומה למלאך, המקובל האלוקי הקדוש הזה…
רבי אריה ידע היטב, עד היכן מגיעה מידת הזהירות ודקדוק ההלכה של ה'לשם', ולכך נכנס אליו ימים אחדים קודם החג, וביקש לשמוע מפיו אלו הידורים וחומרות הוא נוהג להקפיד בפסח, כדי שיוכל להורות לבני ביתו לנהוג כן עבורו. אך ה'לשם' השיב בפשטות: "אין לי שום חומרות מיוחדות, סומך ובטוח אני על הכשרות בביתכם בעיניים עצומות, וכפי שתנהגו כך אנהג".
לשנה הבאה, כאשר חזר ה'לשם' והיסב עם אשתו הרבנית ל'ליל הסדר' בביתו הפרטי, סיפרה הרבנית לרבי אריה בימי החג כמשיחה לפי תומה: "בעלי מהדר הידורים כה רבים בפסח, דברים שלא שמעתי בשום מקום שמהדרים בהם".
שמע זאת רבי אריה והשתומם, ומיהר לשאול את ה'לשם' ביראת הכבוד: "תורה היא וללמוד אני צריך! מדוע שנה שעברה כששאלתי את רבינו במה להדר, השבתם כי אינכם נוהגים הידורים וחומרות מיוחדים, ואילו השנה אני שומע מהרבנית אחרת?"
השיב ה'לשם': "שנה שעברה, כיון שהתארחתי בביתכם, ויתרתי על הנהגותי כדי לא להכביד עליכם, ואף ערכתי 'התרת נדרים' במיוחד לשם כך. כי מה אתם אשמים שקיבלתי על עצמי הנהגות שונות?! אולם השנה, שזכיתי ברוך השם להסב בביתי במחיצת בני ביתי, שוב יכולתי להמשיך לאחוז באותן הנהגות שנהגתי כל השנים".
"אך כמובן", הוסיף ה'לשם', "הדבר מוסכם גם על אשתי הרבנית, כי ערכתי עימה הסכם מפורש קודם שנישאתי לה, להחמיר ולהקפיד בכמה חומרות והידורים שונים, לכן אני מרשה לעצמי לשוב ולהדר במה שהחמרתי והידרתי בעבר".
כללו של דבר, ההידורים והחומרות במצוות, כשלעצמם מבורכים וראויים לשבח, אולם רק כאשר הם נעשים בשיקול דעת נכון ובריא, ואינם באים על חשבון אשתו ובני ביתו. אך אם החומרות וההידורים גורמים להכבדה כל שהיא, מעכירים את מצב הרוח בבית, או מרבים כעס ומדון, הרי שהצליח השטן לטרוף את הקלפים בעורמה, ולהפסיד מהאדם את כל הישגיו הרוחניים.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')