לפני שנים רבות, שמעתי סיפור נפלא מהגאון רבי משה רבינוביץ זצ"ל, ראש ישיבת 'קרן התורה' בלייקווד, אותו שמע מהנגיד הרבני רבי משה רייכמן זצ"ל, שהיה ענק חסד, איש טוב ומיטיב, שפיזר רבות מהונו לשגשוג עולם התורה. בצעירותו, עשה רבי משה בהזדמנות עסקה גדולה ויקרה, במסגרתה רכש כמות עצומה של מרצפות. לפי הצרכים ומאפייני השוק באותו הזמן, היתה מטרת העסקה הענקית, להשתלט לחלוטין על כל שוק הריצוף באותו אזור.
רבי משה רכש יחד עם המרצפות דבק מיוחד, בו משתמשים בתהליך הריצוף, אך עלויות הדבק לא התקרבו אפילו למחיר של המרצפות עצמן.
למגינת ליבו, איש עסקים מתחרה נכנס גם הוא לעסקי הריצוף, ייבא מיבשת אחרת כמות גדולה יותר של מרצפות, והחל לשווק אותן בכל המרץ. מחמת התחרות הלא מתוכננת, נכשלו מכירותיו של רבי משה בצורה קשה מאד, ולא הצליח אף לכסות את הוצאותיו העצומות, ובודאי שלא להרוויח.
והנה אירע משהו מאד מעניין. אותו מתחרה אמנם הצליח להשתלט על השוק, אך הוא שכח לקנות את הדבק המיוחד. מחמת עוד כמה סיבות, נוצר לפתע מחסור גדול של הדבק בשוק, ומחירו האמיר וטיפס לגבהים. רבי משה מכר את כל מלאי הדבק שברשותו במחירים יקרים פי כמה וכמה משתכנן בתחילה, ורווחיו האמירו אף על הרווחים שתכנן להכניס ממכירת המרצפות!
רבי משה נפעם להיווכח בחוש, כיצד 'רבות מחשבות בלב איש', ולמעשה 'עצת ה' היא תקום'. אדם מתכנן להעשיר מדבר מסויים, פועל מתאמץ ועושה בעניין, ובסופו של דבר הקדוש ברוך הוא מסובב שמהדבר שפעל לא ראה את העושר, ודווקא מהדבר השולי שכלל לא ייחס לו חשיבות – ממנו הצליח להתעשר.
***
חז"ל (בראשית רבה פט, ג) דורשים על הפסוק בתהילים: "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו" – זה יוסף, "ולא פנה אל רהבים" – "על ידי שאמר לשר המשקים 'זכרתני והזכרתני', ניתוספו לו שתי שנים בבית הסוהר".
דברי חז"ל אלו אומרים דרשני: בתחילה משבח המדרש את יוסף על ששם בה' מבטחו, ותוך כדי דיבור מבאר כי היתה טענה על יוסף על שלא בטח בה', ופנה אל רהבים. זוהי ממש סתירה מיניה וביה?
מרן ה'חזון איש' זצ"ל, בספרו 'אמונה ובטחון', מבאר את עניינו של יוסף:
גם יוסף ידע שאין הצלתו תלויה בהשתדלות והכל מיד ה', אבל היות שנגזר על האדם לעשות פעולות השתדלות ולא לסמוך על הנס, עשה יוסף מה שעשה רק כדי לצאת ידי חובה, ולא באמת סמך על שר המשקים ועל בקשתו.
אך כיון שבעל גאווה כשר המשקים, אותו מכנה הפסוק 'רהבים', לא אמור לזכור להחזיר טובה, בדרך הטבע היתה השתדלות זו חסרת תועלת כמעט. זהו הדגש בפסוק על ה'רהבים' – לפנות אל בעל גאווה בבקשת עזרה – הוא מעשה המתאים לאדם מיואש, שכבר ניסה את כל האפשרויות, ובמצוקתו הוא פונה גם לדרכים שנראות כחסרות סיכוי. אך עבור יוסף, שהיה אמיץ וחזק בבטחונו, אין פעולה זו מפעולות החובה של ההשתדלות, ואם איננה חובה – היא אף אסורה עבורו.
ה'חזון איש' מגדיר מעשה זה: "כעין זריית אבק על זוהר האמונה והבטחון". היטב ידע יוסף שאין עזר מבן אדם בלתי מיד ה' לבדו, אבל מה שחייב את עצמו לבקש עזרה משר המשקים – לא היה, לפי קבלת חז"ל, דין אמת, אלא לא היה לו לפנות אל רהבים.
הלקח הנלמד מהדברים הוא, שהשתדלותו של האדם וישועתו בסופו של דבר – אינן קשורות כלל אחת לשניה. ניתן לראות מציאות זו פעמים רבות. כל אדם שיתבונן על עצמו, יראה במבט של שנים אחורנית שפעמים רבות, כל ההשתדלויות שעשה – לדבר עם פלוני ולבקש מאלמוני וללכת למקום ההוא וההוא – כבודם במקומם מונח, אבל מה שקיבל את רצונו לבסוף היה ללא כל קשר לפעולותיו, והרבה דרכים למקום להושיעו.
מספרים על אחד מגדולי ישראל, שלאחר שהשיא את עשרת ילדיו נעמד ואמר: "תמיד חשבתי שהקדוש ברוך הוא עוזר לי לחתן את הילדים. לבסוף, נוכחתי שהוא כלל לא עזר לי!".
השומעים נדהמו למשמע הדברים, והחלו לפקפק בליבם שמא תוקף אמונתו נחלש לעת זקנותו, ואינו מדבר עוד כענין. בראותו את מבטי התמיהה, חייך הרב, והסביר את דבריו: "אני חשבתי שאני עושה, והקדוש ברוך הוא עוזר לי. היום אני יודע בודאות שהוא לא עזר לי, אלא הוא עשה עבורי את הכל!"…
מאה וארבעים רובל שהגיעו שעה לפני מועד הפרעון
ראיתי מעשה נפלא על מידת הביטחון של הגה"צ איש האלוקים רבי נחום מהורודנא זצ"ל, רבו של מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל:
רבי נחום שימש כגבאי הצדקה של הורודנא, וכל עניי העיר ונזקקיה הסתייעו בו בקביעות. פעם הגיע לפתחו מקרה דחוף של יהודי אומלל שנתפס בידי שליט רשע, ואם לא היו פודים אותו באותו היום, היה חשש אמיתי שיהרג. הרשע הסכים לשחרר את השבוי תמורת סכום כופר של מאה וחמישים רובל, שנחשבו בזמנו להון עתק.
רבי נחום בדק בחשבונותיו וראה שהגרעון גדול מאד, ואין לו שום אפשרות להשיג סכום כזה. הוא לא אמר נואש, ופנה אל כמה מגבירי העיירה כדי שילוו לו את הסכום, אך איש מהם לא הסכים להלוות לו סכום כה גבוה.
בסוף המסלול פגש רבי נחום את אחד מהגבירים הנכבדים בעיר, שטח בפניו את המקרה הנורא וביקש את עזרתו, אך גם זה השיב את פניו ריקם. "איני יכול להוציא סכום כה גדול לזמן לא ידוע", טען העשיר.
רבי נחום שהכיר את הנחיצות בענין, הרהר לרגע, ואז פנה אל הגביר בהחלטיות: "הזמן יהיה ידוע. לא שנה, לא חודש ולא שבוע – ליום אחד, אתה יכול להלוות לי?"
"מה, מחר תוכל להחזיר לי את מלוא הסכום?", שאל הגביר בתמהון.
"אכן כן!", השיב רבי נחום בפסקנות. "מחר בשעה שתיים עשרה בצהריים, אני אצלך עם מאה וחמישים רובל!"
העשיר עדיין היסס. "אולי אשאל את אשתי", הציע.
"אין זמן", נענע רבי נחום בראשו, "חייו של יהודי מוטלים על כף המאזניים. נשים דעתן קלה, ואם יתחילו כאן ויכוחים זה לא ייגמר. הלווה לי את הכסף, ואני מבטיח לך כי מחר בצהריים החוב ישולם במלואו!"
בספקנות רבה פנה הגביר לביתו, פתח את הכספת, ומנה לידי רבי נחום מאה וחמישים רובל טבין ותקילין. מיהר רבי נחום החוצה, ורץ להציל נפש מישראל.
למחרת, בשעה אחת עשרה בבוקר, פוגש העשיר את רבי נחום ברחוב העיר, כשבידו תרמיל המעות, שלתוכו הטילו היהודים את תרומותיהם, והוא מבקש מן העוברים ושבים צדקה לפדיון שבויים. הגביר הציץ בסקרנות אל תוך התרמיל, וראה שיש שם בקושי עשרה רובל…
"אתה יודע שעוד שעה אתה צריך להיות אצלי, עם סכום גבוה פי חמש עשרה", אמר העשיר לרבי נחום. "אתה בטוח שתעמוד בהתחייבות שלך?"
"שמע נא", אמר לו רבי נחום בשלווה. "בחומש שמות, אומר הקדוש ברוך הוא למשה ששמו הוא 'אהיה אשר אהיה'. המשמעות של שם זה היא, שלא משנה מה יהיה – הבורא יתברך נמצא עם כל יהודי בכל מצב. וכשהשם יתברך איתי, אני סמוך ובטוח שבעוד שעה אני אחזיר את החוב עד הפרוטה האחרונה!"
העשיר פנה לדרכו, ורגע לאחר מכן באו שני יהודים נכבדים מתושבי העיירה, וביקשו מרבי נחום להפקיד בקופתו סכום של… מאה וארבעים רובל. קופיקה לא פחות.
"מה קרה?" התעניין רבי נחום. "הנה זה עתה ארסנו את ילדינו", אמרו השניים, "ואנו מעונינים להפקיד בידכם את דמי הנדוניה, עד לתאריך החתונה".
"ואני יכול בינתיים להשתמש בכסף עבור צרכי הצדקה?" שאל רבי נחום. "בוודאי!", השיבו השניים. "אדרבה, במקום שהכסף ישכב כאבן שאין לה הופכין, הוא יצבור עבורינו ועבור הזוג הצעיר זכויות גדולות של צדקה וחסד".
רבי נחום הודה לזוג המחותנים מעומק הלב ובירכם בכל הברכות. הוא צרר את הכסף באמתחתו, ובהליכה מהירה השיג את הגביר שעוד לא הספיק להתרחק. "הנה לך הסכום במלואו", אמר לו רבי נחום, ומנה לידיו את הכסף, אותו קיבל לידיו דקות אחדות קודם לכן…
ההלוואה שהוחזרה בדרך נס לאחר המלחמה
מעשה דומה של בטחון והשגחה פרטית ארע עם סבי, הרה"צ רבי דוד שלזינגר זצ"ל. רבי דוד התגורר בוינה בשנים שלפני עליית הנאצים לשלטון, ונחשב לגביר גדול. בבעלותו היה מפעל גדול של טקסטיל, שבנייניו השתרעו על פני שני רחובות.
כששמע רבי דוד שהנאצים סגרו את הגבולות, ויחד עם זאת הגיעו שמועות שבדעתם להכחיד את כל היהודים, הבין שכוונתם רצינית. בניגוד ליהודים רבים שלא השכילו לקדם את פני הרעה והאמינו כי הכל יחלוף, רבי דוד לא בזבז רגע. הוא נטל את משפחתו ויצא עמם מהבית בלא לארוז מאומה, כשבכיסו ארנק עם מעט כסף בלבד. הם הצליחו בדרך לא דרך להגיע לשוייץ, לאחר שבמעבר הגבול הצליח באמתלאות להפטר מהשומרים שלא יעקבו אחריו, וכך בחשאי הבריח את הגבול.
בהגיעם לשוייץ, הראתה לו אשתו שהיא הצליחה להחביא בתיקה את ספר התורה הקטן שהיה להם בגרמניה, שנחשב לנדיר ביותר ועלה ממון רב. עד היום מוחזק ספר זה בידי משפחתינו, ובקושי אפשר לקרוא בו מרוב שאותיותיו קטנות. רבי דוד הודה לה מאד, והתרגש שעלה בידם להציל את ספר התורה, אך אמר לה: "אפילו את ספר התורה היה עדיף להשאיר, כי זהו ממש פיקוח נפש!".
לאחר זמן מה הם עלו לארץ ישראל, והגיעו ממש בחוסר כל. הם החלו להתאקלם אט אט בארץ, אך בין לבין ביתם הקטנה בגרה והגיעה לפרקה. הוצע לרבי דוד חתן מצויין מישיבת חברון, ולאחר כמה בירורים החליטו הצדדים שאכן ההצעה מתאימה, אך רבי דוד נזקק להתחייב שהוא יקנה לזוג הצעיר דירה בתל אביב, שעלתה הון עתק.
"הרי אין לנו פרוטה", אמרה לו אשתו. "על סמך מה מבטיח אתה דירה בתל אביב?!". השיב לה רבי דוד: "כל חיי הייתי עם ביטחון גמור בקדוש ברוך הוא, ומבחינה זו כלום לא השתנה. על סמך הבורא יתברך ועזרתו אני מבטיח, והכסף כבר יגיע!".
ישועת ה' אכן הגיעה בדרך פלאית, תוך שמתקיים ברבי דוד הפסוק: "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו".
בוינה ניהל רבי דוד גמ"ח גדול שאנשים רבים נעזרו בו. ביום מן הימים, הגיעו שני סוחרים בעלי ממון ללוות כסף מהגמ"ח, כדי לסייע בסגירת עסקה גדולה. רבי דוד השיב את פניהם ריקם, באומרו כי קופת הגמ"ח ריקה כרגע, ואין באפשרותו להלוות כעת סכום כה גדול.
כצאתם, נכנס אדם נוסף, עני מרוד, וביקש אף הוא הלוואה בסכום דומה. "בשמחה", נענה רבי דוד והחל למנות את הכסף במקום. כשיצא אותו אדם, שאל בנו של רבי דוד: "לסוחרים הללו, שיש להם ממון ועסקים ובסיס להחזיר ממנו את ההלוואה – לא הסכמת להלוות, ולעני הזה כן?"
"אדרבה", אמר רבי דוד. "השנים הללו, אם אני לא אלווה להם – הם כבר ימצאו מישהו אחר שילווה להם. יש עוד גמחי"ם, וישנה תמיד האפשרות שהם יפנו לבנק. אבל היהודי הזה, שאין לו מהיכן להחזיר, מי ילווה לו? לכן נעניתי לבקשתו"…
עברו שנים, ובאותו היום בו היה רבי דוד צריך להפקיד את הכסף עבור הדירה שהבטיח, הוא פוגש את היהודי ההוא ברחוב. שניהם התרגשו עד מאד לראות זה את זה, והתיישבו לספר זה לזה כיצד שרדו את שנות הזעם.
התברר שאותו יהודי, לאחר שעבר את המלחמה, התבסס והצליח להתפרנס לא רע. "מאז שהסתיימה המלחמה", אמר היהודי לרבי דוד, "אני מסתובב ומחפש אותך כדי לפרוע לך את החוב. ידעתי שאין סיכוי רב לכך, ואחר זמן מה כבר התייאשתי. והנה עתה בסייעתא דשמיא מצאתי אותך!"
מיד פנה עימו היהודי אל הבנק, ופרע לו את כל סכום ההלוואה; סכום שהיה בו די והותר כדי לשלם את התחייבותו של רבי דוד עבור הדירה!…
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')