"ללכת בדרכיו וליראה אותו" (ח', ו')
ר' בן ציון התחמק מאמירת שיעור בכל תוקף, כאשר על מאזני המשקל עמד שיקול קל של פגיעה בתלמיד חכם. הוא נעמד כאריה על שלו. סיפור שהיה.
יהודי ת"ח מסר שיעורים בין קבלת שבת למעריב, בבית הכנסת נכבד מאד שהתפללו בו תלמידי חכמים מובחרים. היה זה כבוד גדול למסור שם שיעור.
כאשר הת"ח סיים את סידרת השיעורים, הציבור לא רצה שהוא ימשיך בשיעורים נוספים. הגבאים הלכו לביתו של הגרב"צ וביקשו שימסור אצלם שיעורים. בתחילה הסכים.
אח"כ נודע לו כי הוא עתיד לבוא למסור את השיעור על מקומו של מי שלא היו מרוצים ממנו. ר' בן ציון הודיע באופן נחרץ שהוא לא מוכן למסור את השיעורים מחשש שמא אותו אדם יפגע . הגבאים הבהירו: "גם אם אתה לא תאמר, ההוא כבר בוודאי לא ימשיך עוד במסירת השיעורים, ואם כן מה אכפת לכם למסור שיעורים".
הוא נשאר נחרץ: "אין על מה להתמקח, לא אמסור שיעור במקומו". ניסו בכל זאת להתמקח: "תדע לך, כי סיכמנו אתו מראש רק על סדרת שיעורים בנושא 'ברכת הנהנין', ולא שזורקים אותו בבושת פנים".
ענה להם רבי בן ציון: "זה אכן שיקול, אבל הוא מבין וכל אחד מבין, שאם היו מרוצים ממנו, היו מבקשים ממנו למסור סידרת שיעורים נוספת בנושאים אחרים, אלא שלא מרוצים ממנו… אם כן, לא אעמוד על מקומו, למרות שבכל מקרה הוא עוזב ויביאו תחתיו מישהו אחר. אינני מורה לכם לא להביא מגיד שיעור אחר, תעשו מה שאתם רוצים, אך אני לא אדבר במקומו".
ואכן, הביאו תלמיד חכם אחר שהחל במסירת שיעורים.
לאחר תקופה קצרה עלתה הצעה למסירת שיעורים קבועים בין קבלת שבת למעריב בבית המדרש הוותיק בבני ברק "בית יחיאל". ההצעה התקבלת ושם נחל ר' בן ציון הצלחה רבה, התאספו שם תלמידי חכמים מובהקים מסלתה ומשמנה של בני ברק, כדי לשמוע את שיעוריו. זכה וזיכה את הרבים. הגדיל תורה והאדירה במשך שנים ארוכות.
מה לתפילין ולמשלוח מנות?
הוא, כלומר יהודי ירא שמים מבני ברק, היה אחד מהמומחים לשיפוץ בתי תפילין, ונבחר על ידי תלמידי חכמים רבים שהוא יהיה משפץ התפילין בשבילם – לתיקון ריבוע או את השין שבתפילין, ועוד.
גם הרב פלמן הגיע למעונו וביקש ממנו לעשות תיקון בריבוע של התפילין. כאשר מסר לו את הבית של ראש אמר, כי החזון איש אמר לו פעם לא לפתוח את הפרשיות של התפילין סתם כאשר אין צורך משום שזה יכול להזיק לתפילין, "וכיון שרק לאחרונה נתתי את התפילין לבדיקה לכן אני מבקש ממך לא לפתוח את הפרשיות, אלא רק לעשות את התיקון הנצרך!". בסדר גמור, ה 'בתים מכער' לקח את התפילין וסיכם על מחיר וזמן.
משום מה, מאד התחשק לו למומחה, כן לפתוח את הפרשיות…
"אני מתבייש ולא יודע להסביר מדוע היה לי כזה דחף לראות כיצד נראים הפרשיות של הגרב"צ פלמן. פתחתי את הפרשיות" – גילה פעם בבושת פנים.
ואז הוא נדהם לגלות כי הפרשיות פסולות. אותיות רבות היו מחוקות – מדיו שחור שנמרח עליהם.
מיד יצא ומיהר לביתו של הרב פלמן, ואמר" אני מבקש סליחה על כך שפתחתי את הפרשיות למרות האזהרה, אבל הפרשיות פסולות. הוא הציג לפניו את המצב המזעזע ושוב ביקש סליחה.
ר' בן ציון הביט על הפרשיות הפסולות להדיא, התרגש ונסער מאד. הוא הודה לו במיוחד. ליווה אותו במדרגות ולא הפסיק להודות לו על שהצילו מלהניח מכאן ואילך תפילין פסולות.
במחשבה ובדיקה של כמה דקות, הוברר כי לפני תקופה קצרה בעת שנתן את ה'פרשיות' לבדיקה, הכל היה כשר למהדרין, אלא שאמש – בוקר אחד לפני שנתן את התפילין למתקן הבתים, אחרי ששב מתפילת שחרית, צבע בעצמו את הבתים של התפילין – של ראש, ובטעות מרח מידי הרבה צבע עד שהצבע נכנס וחלחל לתוך הבתים והגיע עד הפרשיות, ובכך הן נפסלו. ובס"ד רגלי חסידיו ישמור ולא הפסיד אפילו יום אחד תפילין.
ומאותו יום, כעשרים שנה, כאשר יצא לאור קונטרס או ספר "שלמי תודה" מאוצרו של ר' בן ציון, שלח ל"מתקן הבתים" הנ"ל את אחד מבניו עם ספר שבדף השער מתנוססת הקדשה וברכה מיוחדת. כאות תודה על החסד שעשה אתו בכך שפתח את הפרשיות. עד סוף ימיו של ר' בן ציון, בכל עת שפגש אותו – שב והודה לו, ועד השנה האחרונה הקפיד לשלוח 'משלוח מנות' לאותו ירא שמים 'בתים מכער' שעל ידו ניצל מהנחת תפילין פסולות. ה'בתים מכער' לא התגורר בסמוך, אלא במרחק מביתו של ר' בן ציון ובכל זאת התאמץ לשלוח לו.
וכאשר היו מתייעצים עם ר' בן ציון למי לתת לבדוק תפילין, בדרך כלל הצביע עליו כמגיה ומשפץ מומחה, ראשית כל, מהסיבה הפשוטה שהוא אכן מומחה, ושנית כל, כי אם דרכו הייתה כזו סיעתא דשמיא, קל להניח, כי מלאכתו מלאכת קודש.
רק שר' בן ציון במוחו הגאוני, לא העלה בדעתו רעיון , שמא הסיעתא דשמיא היא דווקא שלו, ולא של 'הבתים מכער' או לפחות של שניהם.
הגמרא הקרועה
יהודי שנכנס לביתו של ר' בן ציון, ראה את הגמרא מסכת שבת של ר' בן ציון קרועה לחלוטין, הדפים מופרדים זה מזה לחלוטין. מחמת הלימוד בה. קרועה לגמרי.
הוא אמר להגרב"צ: כבוד הרב, אני אקח את הגמרא הזו לכורך שיסדר ויתקן אותה, זה הרי לא הידור לגמרא, שכך היא נראית, ואפילו יש בכך מעט בזיון שכך נראית הגמרא…
בתחילה ר' בן ציון שתק, "אבל כאשר התחלתי להתלונן שיש בכך ביזיון", סיפר בעל המעשה, "הפסיק את שתיקתו ואמר: הגמרא הזו לא קרועה מחמת סיבות חיצוניות (של נפילה וכדומה) אלא מחמת הלימוד בגמרא, בעקבות התורה שלמדו בה, והרי אתה יודע כי כתוב בחתם סופר לגבי משמוש באתרוג שמביא כתמים מסוימים על האתרוג, שאין בהם פגם אלא אדרבה הם ההדר של האתרוג, משום שזה משמוש של מצווה, כך גם הגמרא הזו יש בה משמוש של מצווה, והיא לה להידור, ולכן לא רק שאין בכך בזיון, אלא זה היופי וההידור של הגמרא הזאת שכך היא נראית".
ביומו תתן שכרו
אברך ת"ח מכולל פוניבז בן גילו של ר' בן ציון, שהבין בחשמלאות, היה מסייע בשעתו לתיקוני החשמל הסטנדרטיים בבית האברך דאז הרב פלמן. בתשלום סימלי.
ויהי היום – יום ראשון בשבוע – נשברה מכונת הכביסה. מששמע על כך, סיכם עם ר' בן ציון, שמחר יום שני אחה"צ יבוא לתקן את המכונה.
בדיעבד הוברר לו כי לא יוכל להגיע אחרי צהרים, לכן החליט ובא כבר בשעות הבוקר.
כאשר סיים את התיקון נקב בסכום לתשלום, והרבנית אמרה לו, כי כיון שר' בן ציון לא תכנן את בואך כעת, לא השאיר כסף בשביל כך. הסכום היה 100 לירות.
האברך הבין, אבל אמר וביקש: אני יוצא כעת מהעיר ואחזור רק מחר, לכן אני מעוניין, שתנסי להשיג כסף כעת ולשלם לי.
ברגע הראשון, הרבנית לא הבינה מה טמון מאחורי ההתעקשות שלו לקבל תשלום כעת. והוא הסביר מיד: לא שאני מוכרח היום את הכסף, אלא שאני מכיר את ר' בן ציון… הוא הרי ירצה לשלם היום – "ביומו תתן שכרו!", וכיון שאני יוצא מהעיר הוא לא ימצא אותי לשלם לי, ויהיה כאוב ומודאג, לכן עדיף לסיים כעת את עניין התשלום.
אז מה נעשה? – ניסרה השאלה בחלל.
האברך מצא רעיון.
הוציא מכיסו שטר של 20 לירות (זה מה שהיה לו), ואמר לרבנית כי נותן את הכסף כהלוואה, עם הכסף הזה היא תשלם לו כעת. היא קיבלה הלוואה ומיד שילמה לו עשרים לירות.
ואז אמר כי הוא נותן לה הלוואה נוספת של עשרים לירות, והרבנית תוכל לשלם בהם את המשך התשלום (וכבר חייבת לו ארבעים לירות) כך עשה חמשה פעמים. והתוצאה של הרעיון, שמשפחת פלמן כבר שילמו על התיקון. אך שיש להם כעת חוב של הלוואה – מאה לירות.
למחרת בכניסה לסדר ב' אחה"צ הוא פגש בר' בן ציון בכולל פוניבז', שהיה מרוגש לפגוש אותו, בפה מלא תודה: "מגיע לך יישר כח גדול מאוד, קשה לך לשער איזו עגמת נפש חסכת ממני, בכך שביצעת את התשלום על מלאכת התיקון".
"הוא חשב שהיה קשה לי לשער, אך טעות הייתה לו כי היה ברור לי, כי אם לא אמצא רעיון לתשלום. ואצא כך מהעיר, ובלילה הוא לא יוכל לפגוש אותי, בוודאי שהוא לא ירדם כל הלילה. לכן ריחמתי עליו, ונפל לי הרעיון במוחי" – סיפר לימים האברך.
(מתוך הספר 'ללא שם')