בפרשתן (כה יז-יח), "זכור את אשר עשה לך עמלק… אשר קרך בדרך", ידוע מפי ספרים וסופרים כי זוהי קליפתו של עמלק, במרומז בשמו 'עמלק' בגימטריא 'ספק' – לקרר את ה'אמבטיה הרותחת' ולצנן את אמונתם בה' על ידי ה'ספיקות' למיניהם. ועל כולנה "אשר קרך" – בהטילו ספיקות באמונתם ב'השגחה פרטית', שח"ו יאמרו כי אך מקרה קרה ולא הקב"ה פעל כל זאת בהשגחה פרטית ומדוקדקת על כל בריה ובריה.
וכנגד 'קליפה' זו ציוותה התורה (פסוק יט): 'תמחה את זכר עמלק', לעקור מהשורש מחשבת פיגול זו, וכמו שפירש הרה"ק ה'תפארת שמואל' זי"ע (זכור ו): "'תמחה את זכר עמלק מתחת השמים' – תמחה את זכרו של עמלק וממשיכי דרכו, האומרים שכל הנעשה בהאי עלמא נעשה מאליו מתחת השמים, ואין השגחה עליונה על כל פרט ופרט. אין לנו אלא להשריש בקרבנו שכל אשר יארע בעולם, בין לטוב בין למוטב, הכל נעשה בדבר הקב"ה, היושב בשמים ממעל ומנהיג את עולמו בכל צעד ושעל, ובכל ענין וענין הנעשה בזה העולם, כי אין אדם הנוגע במוכן לחברו אם לא הוכרז כן מפורש ממעל, גם כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה, ואין אדם מרוויח או מפסיד, מצליח או 'לא יוצלח', אם לא נקבע כן משמים, אף לא יזוז קש או תבן אם לא ציווה להם המלך 'לך הנה או הנה'"…
ואכן 'כלי הנשק' למחות את עמלק, אינו אלא בחיזוק האמונה הטהורה, וכדכתיב ב'מלחמת עמלק' (שמות יז יא): "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", ואמרו בגמרא (ר"ה כט.): "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים".
כללו של דבר, הכל בכל מכל תלוי במאמר פי ה', ואין מעשינו כאן בעולם, הן בנוגע לעצמנו הן בנוגע לאחרים, אם בפרנסה או בשאר ענייני עולם, אלא כגולם שאין בו כל כח והוא נמשך בחוטים ע"י בעליו, הוא המוליכו לכאן ולכאן, וכל המעשים הנעשים בעולמינו משמים הם נעשים.
ונציגה עובדא אחת, המלמדת לאנוש בינה בענין זה – שמעתיה מחכם וצדיק אחד שליט"א, ששמע ממכירי בעל המעשה. 'מעשה שהיה' באברך יקר ובר אוריין, שבנו הבחור כליל המעלות הגיע לעת דודים, ודברו עבורו נכבדות לשדכו עב"ג כראוי לו, והחל במסכת ארוכה של חקירות ובדיקות עד שנתברר לו כי אכן בתולתא דא היא מהוללה בתשבחות. והנה, לאחר שנתרצו שני הצדדים, הוחלט כי לעתותי ערב יבוא הדבר לידי גמר וישברו צלחת כנהוג.
אולם בצהרי היום חישב אבי החתן דרכיו ונזכר שלא נמלך כלל בשוויגער (חמותו) האלמנה בכל הקשור לשידוך, ואין זה מן הנכון לקיים בה 'והתעלמת', ע"כ נדברו אבי החתן ואמו שיעלו 'לבקרה' בביתה, ובתוך כדי הדברים יעלו על השולחן כי מעלים כעת הצעה זו לבנם, ובזה תינתן לה ההרגשה הטובה שרוצים לשמוע חוות דעתה, אע"פ שאצלם כבר היה הדבר ברור ומוסכם. מדיבור למעשה, ההורים באו ועלו לביתה, באופן שהיה נראה כאילו כל ביאתם אינו אלא לביקור סתמא, שם דיברו על הא ועל דא, ובין הדברים ספרו גם שבאה הצעה טובה לפתחם עבור בנם התכשיט המהולל.
התרגשה השוויגער מאד מהצעה זו, מכיוון שהכירה היטב את המשפחה המדוברת, לקחה את העניין לידיה במלוא הרצינות והחלה לברר בקרובותיה, ומששמעה שבחה של עלמה זו הפטירה לבתה וחתנה יחד – "אם תצייתו לקולי, 'היום היום' תגמרו את השידוך על צד היותר טוב". אחר הרהור קמעא הוסיפה, שהיות וחמותה הסבתא רבא (עלטער באבע) אוהבת שמערבים אותה בעניינים אלו, ע"כ למען כבודה, למצווה רבה תחשב אם יעלו אצלה להימלך גם בדעתה, "אך תעשו בחכמה – עלו אליה כבדרך מקרה וביקור, ובין הדברים תזכירו אודות השידוך ותשאלו את פיה, וכך תרגיש הבאבע (הסבתא) בטוב, שמתחשבים בדעתה".
שמעו וכן עשו, וכמעשהו בראשונה כך היה באחרונה, אותה 'הצגה', ואכן גם ה'סבתא רבא' אמרה שהיא מכירה היטב את המשפחה, עדיין שמורים בזכרונה כל הבאבעס של המדוברת, עמהן שיחקה בילדותה (והאריכה ב'סיפורי סבתא'…). לא זו בלבד, אלא אף היא עצמה טרחה לברר בין מכריה אודות המדוברת ומשפחתה, ולבסוף אמרה: "ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצווה אותך – בעיניים עצומות ובידיים פתוחות מהרו לידי גמר השידוך, ומאד תגדל שמחתי אם תתקשרו עוד 'היום' ששוברים צלחת בשעטו"מ".
ויהי אך יצאו מביתה, הפטיר אבי החתן לבני ביתו, ונענה כשחיוך רחב על שפתיו: "נס גדול עשה עמנו הבורא שאין לנו עוד סבתות, כי לולא כן, לא היינו מסיימים מסכתות ה'בבא'ס' עד דורו של יהושע, כל אחת מהן עם המעשה'לך משלה, בטוחה כאילו אין לנו אלא פקחותה ושכלה הישר, הרי אנחנו בדקנו ו'חרשנו' היטב עולם ומלואו עד שהגענו להחלטה זו, וכאילו שהם מחליטים בדבר".
לא עברו כמה דקות, התעמק האב והשיג אור בשכלו הישר, כי גם כל תבונתו ויגיעותיו יתירות לגמרי, שהרי ממילא ארבעים יום קודם יצירת הוולד, כבר החליט בורא כל היצורים שזיווג זה יעלה יפה, וגם אם לא היינו חוקרים ובודקים, ומכניסים את אפנו לכל סדק וחרק, הרי מזווג הזיווגים כבר היה מזווגן גם יחד, אלא מאי, הקב"ה ברוב רחמיו ריחם עלינו כמו שאנחנו ריחמנו על הבאביצ'קעס (הסבתות) שלנו, ונותן לנו להרגיש 'הרגשה טובה', כאילו אנחנו הבאנו לידי גמר השידוך, אבל באמת לא צריכים 'לא לדידן ולא לדידהו' (וביתר עומק ילמד מן הנעשה עם השוויגער – שבטוחה בעצמה כי היא היא שהביאה את השידוך ל'כי טוב', אלא שב'טוב ליבה' גמלה חסד עם חמותה להכניס אותה לסוד העניינים, ואף יעצה בדעת ובחכמה כיצד ל'סבב' אותה… ואינה מעלה בדעתה שאף אותה 'סיבבו' בשביל לתת לה הרגשה טובה בלבד).
ומכאן למד אחד מצדיקי הדור, הבנה חדשה (א נייער דערהער) ב'מה הוא רחום אף אתה רחום' (שבת קלג:), כי בא לומר עד כמה גודל רחמנותו של בורא עולם, שאף אתה רחום, הוא נותן לך הרגשה כאילו אתה הוא הרחום, ובאמת אותה רחמנות שאתה מרחם על אחרים, באותה מידה ממש הקב"ה מרחם עליך.
ולא רק ב'בת פלוני לפלוני' הדברים אמורים, אלא בכל ענין הנעשה עמנו, ב'בית פלוני לפלוני', או ב'שדה פלונית לפלוני' (כל אלו לשון הגמרא באותו ענין – סוטה ב.) מסבבים מן השמיים שיראה לנו כאילו השתדלותנו הביאה לנו הפרנסה, או בדיקתנו אחר ה'דירה' והחלטתנו לקנותה היא שגרמה לנו להיות בעליה… וכיו"ב בשאר עניינים, ובאמת הכל 'צחוק' ו'חוזק' גדול, הכל ממילא היה נעשה ללא שינוי כלל – אפילו בכחוט השערה – לא פחות ולא יותר. מעתה תבין, שאין כל מקום להיבהל ולעשות השתדלות יתירה או מאמץ יתר על המידה, אלא יעשה הכל ביישוב הדעת בשום שכל, והקב"ה את שלו יעשה – להשפיע עלינו כל מיני ברכה ושפע.
משל נפלא הובא בספרי מוסר, למלך שהחליט לרדת 'מן ההר אל העם' – ובכל שנה הקדיש עשרה ימים רצופים לבקר בבתיהם של אנשים פשוטים מתושבי מלכותו, למען דעת צרכי העם מה הם, וכך היה מנהגו, שלושים יום לפני אותם עשרת הימים, שלח מכתב לאלו האנשים שבדעתו לבקרם בזו השנה כדי שיהא סיפק בידם להכין עצמם ואת ביתם כראוי, ויוכלו להכניס את המלך לביתם.
באחת השנים נמנו בין ה'זוכים' שהמלך יבקרם בני זוג ערירים וזקנים, אשר איתן מושבם בבקתה עלובה ורעועה בפאתי העיר. משקבלו השניים את המכתב המבשר על בוא המלך לביתם, אחזתו 'התרגשות' וחיל ורעדה לבעל הבית, באמרו לבני ביתו: וכי לביתנו ניתן להכניס את המלך? והרי כתלי הבית שחורים הם לגמרי, וזה להם כשבעים שנה שלא באו במגע עם סיד לבן, חלונות הבית שבורים ומנופצים – וכולם מכוסים בחתיכות נייר, שיירי בדים וחתיכות עץ שבורות הצמודות זה לזה בדבק (glue), הכיסאות רעועים וכל היושב עליהם נופל מיד על הארץ, אם אינו מבני הבית הקבועים היודעים 'כיצד' משתמשים בכיסאות הללו… ומי מדבר על השולחן אשר לו ארבע רגליים, שאחת איננה נראית כרעותה… על כן, שמעי נא רעייתי, תיכף ומיד אזמין את כל בעלי המלאכה, זה יצבע את הבית בציור וכיור נפלא, זה יחליף את החלונות הישנים בחדשים – יקרים ונוצצים, גם שולחן וכיסאות חדשים יובאו הנה, ובכן יבוא המלך כדת לביתנו".
אמרה לו האשה: "והרי זה לי כשלושים שנה שהנני טוענת כי כן ראוי לעשות, ובכל עת ענית לי 'כסף מנלן' תם הכסף ולרש אין כל… ומאין יבוא עזרך עתה בזו השעה?". אמר לה בעל הבית: "נו, אבקש משכנינו הלוואה מכובדת, ובמעות שיתקבלו נשלם על כל אלו ההוצאות", אמרה לו האשה: "וכי תקח על עצמך לשלם חובות במשך שלושים שנה, עבור מחצית השעה שהמלך מבקר באהלינו? ומה בכך שהמלך יראה את צורת חיינו היום יומיים (טאג טעגלעכע לעבן)?".
א"ל בעה"ב: "זאת הייתי אומר אם המלך היה מגיע הנה בפתע פתאום, לא כן, כאשר שלח להודיענו זה כשלושים יום בטרם יבוא אלינו, בוודאי כוונתו שנתקן ונכשיר את הבית כראוי לבוא המלך אליו". אמרה לו האשה: "לא ולא! גם המלך יודע היטב כי דלים ורשים אנו, גם הוא מכיר במצב העם של השדות, ולא הודיע קודם בואו אלא מכיוון שהוא רוצה לראות מה יש בכוחנו להכין בתוך ל' יום".
ישבו וטיכסו עצה, עד שהחליטו: את כתלי הבית נכסה בסדינים לבנים, על החלונות נעמיד ציורים נאים אשר יכסו את שברי החלונות, את השולחן נכסה במפה, את הכיסאות נעמיד בסמיכות לשולחן, אבל זאת אנו מחוייבים: להכין לכה"פ כסא אחד שלם, כדי שיוכל המלך לישב עליו, ובזה לא יועילו לנו כל מיני תיקונים למראית העין, שהרי המלך יתיישב עליו בפועל ומסוכן הוא ליפול ממנו.
והנמשל פשוט, הקב"ה בא לשכון בתוכנו בעשרת ימי תשובה – בהמצאו, והוא מודיע אותנו על כך ל' יום קודם – מר"ח אלול. אמנם, פעמים הרבה שומעים אנו קול בקרב המחנה, וכי אוכל לתקן את עצמי בחודש זה, עד תכלית המעלות והמידות? תשובתו: לא! אין הקב"ה דורש ומבקש ממך בשלושים יום אלו לעלות לרקיע השביעי, רק לראות מה יש בידך לעשות בל' יום, מה תוכל לתקן בהם, לכה"פ כסא אחד, ואכן, אם מתקן עצמו לכה"פ בענין אחד – מילא בזה אחר רצון המלך, ובוודאי יכתב ויחתם לאלתר לחיים טובים ושלום!
(באר הפרשה – כי תצא תשע"ט)