מאת: משה מיכאל צורן
במלחמת המפרץ השתתפנו בשיחה מוסרית שנאמרה ע"י אחד מגדולי המשגיחים, שאמר כך: הדבר הראשון שצריך לזכור הוא, שמדובר בימים גדולים ומיוחדים מאוד, בהם אפשר להתחזק בצורה משמעותית, וחבל להחמיץ הזדמנות-פז שכזו הניתנת לנו מלעילא. והוסיף: גם אם ימי המלחמה הללו הם ימים גדולים, בוודאי לא צריך להתפלל עליהם שיגיעו… אבל מאחר שהם כבר כאן, ואנחנו מצויים בתוכם, לא כדאי להחמיץ את מה שאפשר להרוויח דווקא בימים אלה.
וההסבר הוא פשוט מאוד. בימים של שגרה, כאשר אף אחד אינו לוחץ אותנו, האזעקות אינן מנסרות את הלב, ולא מגיעות אלינו שמועות לא-טובות – במצב כזה, צריך להשקיע הרבה-הרבה יותר מאמצים כדי להגיע לחיזוק. שהרי, כאשר ליבו של האדם שאנן ושקט, ושום דבר אינו מרעיד ומחריד לו את הלב, גם החיזוקים נעשים 'שאננים', וכדי להתעלות במעלות האמונה והבטחון צריך להיות בן-מעלה גדול.
אבל כאשר הלבבות חרדים למול כל מה שקורה, וכל אחד מחפש להיתלות באילן חזק, הרי שאפשרויות-החיזוק נעשות הרבה יותר זמינות. מלבד הדרשות המושמעות בכל פינה, ברור שכל יהודי באשר-הוא מרגיש את עצמו הרבה יותר קרוב לאביו שבשמים, וממילא הוא מגיע הרבה יותר מהר למימוש הפסוק 'קרוב ה' לכל קוראיו – לכל אשר יקראוהו באמת'!
בעוד שבזמן רגיל הוא צריך 'לתפוס את עצמו' היטב היטב, על-מנת להתפלל בכוונה, ומתוך הלב, הרי שבימים אלה, גם ללא השקעת-מאמץ – הזעקה אל ה' פורצת באופן טבעי מעמקי-הלב. מעלות ומידות-טובות שלא השגנו בעבר, וחשבנו שהדרך להגיע עדיהן קשה ומפרכת, נעשות לפתע קלות להשגה ולמימוש.
ולכן, קרא המשגיח שליט"א באותה שיחה, מאוד-מאוד חבל להחמיץ את הימים הללו, ולבזבז אותם על שטויות והבלים, כמו האזנה לכל פירור-מידע מהחזית, והתעניינות בדברי-סרק שאין בהם מועיל.
מאפייני התקופה מאפשרים לנו להתחזק בכל דבר ודבר, ובכל ענייני המצוות. ברם, הפן המשתייך ישירות לתקופת-מלחמה הוא, כמובן, ענין הבטחון המוחלט בהשם יתברך. ודווקא הזוועות האיומות שהתרחשו בשטח, שרק חלקן הגיע לידיעת הציבור, הן-הן הזועקות בפה מלא על שליטתו המליאה של הבורא יתברך בעולמו.
וכי יעלה על הדעת שכל-כך הרבה נרצחים ופצועים, כל-כך הרבה שבויים הנמצאים בצרה ובמצוקה, וכל-כך הרבה הרס וחורבן בישובי הדרום – באו לעולם 'במקרה'?! הלא ברור לכל שרק השולט היחיד בעולם הוא זה שהביא עלינו את הצרה הנוראה הזו, שלא היתה כמותה מעולם בארץ ישראל!
ואם כן, דווקא תובנה זו עשויה להנחיל בלבנו את האמונה הברורה ש'המצב בשליטה'! בניגוד גמור להבנה שנותנים אחינו התועים למושג זה, הרואים רח"ל בצבא את השולט בשטח, הרי שהבוטחים-בהשם מתכוונים באומרם 'המצב בשליטה' – שהמצב בו אנחנו נתונים הוא בשליטתו של מי שאמר והיה העולם.
ולכן ברור שהמצב בשליטה! דהיינו, שאנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שכל מה שקורה, הכל-מכל-כל, לא תלוי באף אחד, לא בנשיא המעצמה הגדולה, ועל אחת כמה וכמה לא בחיילי הצבא ובמפקדיהם, אלא הכל נגזר מאת הבורא, שהוא גם אבינו-אוהבנו, וכל מה שהוא עושה הכל לטובה.
ולמרות הקשיים והפחדים המכרסמים בלב, יש בידינו להגיע לבטחון מלא באלוקים, משום שהוא מכיל בסך-הכל שני צעדים עיקריים, פשוטים מאוד, שאם האדם מחזק את עצמו בהם, יהיה בידו לעבור בס"ד את דרך-חייו בשלוה ובשמחה, ביודעו שיש ריבון המשגיח עליו בהשגחה פרטית, ומכוון את כל צעדיו.
שני הצעדים הללו הם, האמונה השלימה שצריכה לקנן בליבו של כל יהודי שהכל-הכל מגיע מאתו יתברך ושום דבר בעולם לא זז מבלי שהשי"ת יצווה עליו, והדבר השני הוא שכל מה שעושה ה' – לטובה הוא עושה.
מי שיודע שכל מה שעובר עליו בחיים, מגיע מאת השם יתברך, יוכל להעיד על עצמו שגם הקשיים ההכי-הכי גדולים עברו עליו מתוך שקט נפשי, כי הוא יודע שלא הגורם ההוא היכה בו, ולא האדם ההוא פיטר אותו מעבודתו, אלא השם יתברך שהוא שגלגל את העניינים, וממילא הוא אינו נסחף להרגשות של נקמה וכל כיו"ב.
ואם הוא מוסיף לכך את דברי חז"ל שכל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה, הרי שיש בכך הַשְׁלָמָה נהדרת ליסוד הראשון. כי אם הדבר הוא לטובתו, מה יש לו לבכות ולהצטער. הרי זו טובתי!
מי שמאמץ את שני הכללים הנ"ל, ויהרהר בהם תמיד, גם בעת האזעקות, ימצא את עצמו מהר מאוד עטוף בשכבה עבה של אושר ומנוחת-הדעת, שיספיגו אותו בעונג ובקורת-רוח שאין למעלה הימנה.
הוא ירגיש שיש לו 'כותל' משלו, אליו הוא יכול להשתפך בכל עת שירצה. אין שם קבלת קהל, ולא משב"קים שלפעמים סוגרים את הדלת מדאגתם לגדולי ישראל; אצל הקב"ה אין שעות-קבלה, אלא תמיד-תמיד-תמיד יש אפשרות להיפגש ולדבר אתו.
גם אם לא מתעמקים בנושא, אפשר להבין באיזה אושר מדובר. הרי גם אם היה זה חבר טוב, שהיית יכול לדבר אתו בכל עת, כבר היתה הרגשתך משתפרת, ולא היית דואג מכל מעמסה הבאה עליך. על אחת כמה וכמה כשמדובר באבא טוב ואוהב, הרוצה רק בטובתך, ויש בכוחו לסייע לך בכל העניינים – הרי שאנחנו יכולים להרגיש את עצמנו מאושרים ושמחים עד בלי די.
(המודיע)