לפני תקופה פגש אותי אברך יקר, הוא ביקש ממני לסור הצידה כי דבר שבצנעה לו אלי.
הוא סיפר בהתרגשות על שכנו לבנין שבעוד כולם חושבים שהכל אצלו כשורה הוא קיבל מידע מהימן ביותר שהשכן הזה נפל באיזו השקעה לא מוצלחת ואיבד כמעט את כל הונו. זה סיפור ממש טרי ועוד לפני שהוא מתפוצץ בציבור אולי כדאי שננסה לעזור לו.
הוא פנה דווקא אלי כיון שיש לי קשר לקופת הצדקה השכונתית והוא הניח שאני יכול למצוא את הדרך בדיסקרטיות לעזור לאותו אברך אומלל.
כששמעתי את השם של האברך צנח לי הלב בפעם המי יודע כמה… כמובן שלא אמרתי מילה אבל אני יודע שזו לא הפעם הראשונה ולא השניה ולצערי כנראה גם לא האחרונה שאותו אברך משעבד את מה שנשאר לו לכל מיני השקעות שונות ומשונות. בכל פעם הוא מסביר בלהט למה הפעם ההשקעה הזו חייבת להצליח ואדרבה דווקא איתה הוא יוכל להחזיר את כל מה שהוא הפסיד בפעם הקודמת…
לא רלוונטי מה היה בסוף ואיך עזרנו לו… (מסתבר שזו מחלה עם שם מוגדר וטיפול מסודר – נקווה שיצליח…) אבל כשניסיתי לבדוק אינטלקטואלית מה גורם למי שנכווה ברותחין להיכנס שוב ושוב לדוד הרותח עם אלף ואחד תירוצים והסברים למה זה בעצם מים קרים כקרח, גיליתי יסוד עצום שיכול ללמד כל אחד מאיתנו משהו על כוחות הנפש שמתרוצצים בתוכנו ללא הרף.
נתאר לעצמנו את ארמון פרעה בעת שמשה עומד לפניו בפעם הראשונה ומציג את דרישת בורא העולם להוציא את עם ישראל מארץ מצרים, מצד אחד פרעה כמעט מתגלגל מהכיסא מרוב צחוק… מצד שני הוא לא מבטל לגמרי את הדברים והולך לבדוק בספר בו רשומים המלכים והאלוהויות שלו מי הוא האלוקים עליו מדברים משה ואהרון.
בשלב זה מתרחשת דרמה אמיתית כאשר אהרון זורק את המטה והוא נהפך לתנין. כאן כבר פרעה לא מתאפק, הוא לא רק מתגלגל מצחוק אלא מזמין את כל 'החברה' לצחוק יחד איתו. החרטומים, אשתו, הילדים, כולם באים וזורקים את מטותיהם, הם הופכים לתנינים והשמחה גדלה והולכת. החגיגה מגיעה לסיומה כשכל אחד תופס בחזרה את המטה ומטה אהרון בולע את כולם, אז משתרר שקט בטרקלין וכולם מסתכלים בתדהמה, כמה שניות עוברות עד שראשי המכשפים יוחנני וממרא מתעשתים ומעמידים את האירוע על פרופורציה… הם פונים אל משה ושואלים אותו "תבן אתה מכניס לעפריים", כלומר, בסדר – ביצעתם כאן כישוף שהוא יותר טוב מאיתנו, מה חידשתם? שאתם מכשפים יותר טובים? איזו הוכחה הבאתם על עליונות האלוקים עליו אתם מדברים?
אם אנחנו חושבים שמשה או אהרון נכנסו איתם לאיזה וויכוח אז צריך פשוט להמשיך לקרוא את המדרש. משה עונה להם "למתא ירקא – ירקא שקול". ובתרגום: למקום של ירקות מביאים ירקות, כלומר, אם הייתי בא למקום שלא מבינים בכשפים ועושה שם 'כישוף' כזה הייתה מקום לטענה של תבן אתה מכניס לעפריים אבל כאן הרי מבינים בכשפים ואתם יודעים שלא שייך בעולם כזה כישוף לפי תורת הכישופים בה אתם בקיאים הכי טוב בכל העולם, אז דווקא זו ההוכחה שהמופת הזה הוא כח אלוקי ולא כישוף פשוט.
בשלב הזה לכאורה הוויכוח היה צריך להסתיים ביציאת מצרים, לכאורה כל מי שעומד שם בטרקלין של מלך מצרים מבין בשכל הישר שיש כח אלוקי עליון שהם אולי לא הכירו עד היום אבל הוא קיים ואי אפשר לעמוד מולו, זה המקום לעשות את רצונו ולשחרר את בני ישראל ממצרים.
אבל לא!
פרעה והיועצים שלו מתחילים להתעקש וחוזרים לתזת הכפירה של 'מי ה' אשר אשמע בקולו'.
מבאר הסבא מקלם כך: נכון שההגיון לא ברור, נכון שיש הוכחות מדעיות נגדם, אבל כרגע נוח להם להישאר בתפיסה של הכפירה, יש לזה גם אחיזה במציאות עם השאלה של תבן אתה מכניס לעפריים, אין צורך בתשובה… השאלה מספקת אותם, לא ההגיון יוצר את התפיסה אלא התפיסה מעצבת את ההיגיון…
זהו הסוד בנפש האדם, ממשיך ומבאר הסבא, אותו אברך שנכנס פעם אחר פעם לבוץ הכלכלי באמת חושב שהוא שוקל את הדברים בהיגיון אפילו שכל בר דעת מבין שעליו להתרחק מהשטויות הכלכליות האלו כמטחווי קשת, הוא בטוח במאת האחוזים שהוא הגיוני ובעל סברה ישרה, על כל נפילה יש לו גם הסברים… ככה זה כשהתפיסה והרצונות מעצבים את ההיגיון.
זה לא חייב להיות רק בהשקעות כלכליות, זה יכול להיות בכל וויכוח עם שכן או מריבה על מקום חניה ועל התור בסופר… תמיד צריך לנסות לשקול בראיה חיצונית מה מוביל את מה, ההיגיון או הפוזיציה.