כשאנו קוראים את פרשת קרח והמחלוקות שלא לשם שמים, זה הזמן לתת מבט ולקרוא על מידותיהם האציליות של גדולי ישראל ובהנהגתם המיוחדת. בחרתי להביא בפניכם כמה סיפורים וציטוטים מיוחדים
אתם רואים אותי ואת רבי גרשון, תוכלו ללמוד מאתנו שזה אפשרי. יכולים לשמש עשרות שנים שני ראשי ישיבות בישיבה אחת, ולחיות בשלום ובשלוה
'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, הערכה והקשר העז השורר עשרות בשנים, בין מרן ראש הישיבה הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א, לידידו ורעו מרן ראש הישיבה, הגאון רבי ברוך דוב פוברסקי שליט"א.
לאחרונה נוהג רבי ברוך דוב לומר בהזדמנויות שונות, לפני מרביצי תורה וראשי ישיבות: "הנה אני ורבי גרשון משמשים כראשי ישיבה בפוניבז' כבר קרוב לשבעים שנה. ואני אומר לכם רבותי: מעולם! מעולם! לא היה ביננו שום סרך של קטטה, מריבה, כעס או קנאה. תמיד היו בינינו אהבה ואחווה, שלום וריעות. אדרבה, תמיד היתה הקנאה של האחד לא מהשני אלא בשביל השני. כל אחד מאתנו רוצה ומקווה לראות אך את טובו, גודלו וכבודו של השני". ובכינוס 'לב שומע' (שנת תשע"ח) אמר זאת רבי ברוך דוב ברבים והוסיף במתיקות: "אתם רואים אותי ואת רבי גרשון, תוכלו ללמוד מאתנו שזה אפשרי. יכולים לשמש עשרות שנים שני ראשי ישיבות בישיבה אחת, ולחיות בשלום ובשלוה. הנה הראיה שזה אפשרי".
(מתוך החוברת 'אדיר במלוכה')
מתוך שיחות מרתקות של הגאון רבי אליהו מן שליט"א עם מרן הגר"ח קנייבסקי זיע"א
אמרתי לרבינו: מרן הגראי"ל שטיינמן אמר לי, כי בהיותו בחו"ל, זקן אחד בן שמונים ביקש ממנו ברכה, ושאלו על מה תבקש ברכה, ענהו: 'על שלום בית'. אמר לו הגראי"ל בתמיהה: 'כזה זקן ועדיין לא למדת כיצד להתנהג עם אשתך?' וכשסיפר לי זאת ראי"ל, צחק מאד…
-"ב'אורחות צדיקים' כתב שכמו שאדם מתנהג בן 8, כך יתנהג בהיותו בן 80. טבע קשה לשנות".
המשיך רבינו וציין זהירות נוספת בענין השלום: "היה ויכוח בין מנוח ואשתו, הוא אמר כי היא עקרה – ולכן אין להם ילדים, והיא אמרה שהוא עקר, והיתה ביניהם מחלוקת. המלאך בא לשים שלום ביניהם – ולהודיע לה כי היא עקרה, ולכן דיבר עמה ואמר לה 'הנה נא את עקרה' ולכן אמר 'נא' בלשון בקשה, כמי שאומר אל נא תריבי עם בעלך, תדעי שאת העקרה…
"ופסוק זה בא ללמד אותנו, כי הרוצה להשלים בין בעלי מחלוקת, לא יבוא אל הזכאי לומר לו אתה הצודק, שאילו היה בא המלאך למנוח, אדרבה, היה מרבה את המחלוקת, שהיה טוען אח"כ לעומתה 'ראי שגם המלאך אומר כמותי'… רק יבוא אל החייב ויסביר לו כי אינו צודק, ושיודה לזכאי, ועל ידי כך יבוא השלום ביניהם. וכך היה מעשה אצל מרן החזון איש זצ"ל, שהייתה מחלוקת גדולה ומרן זצ"ל סבר כצד אחד שהוא הצודק, ושלח להודיע לההוא שאינו צודק – שהוא אינו צודק, ולא שלח להודיע לצודק את צדקתו".
(מתוך הספר 'כל משאלותיך')
לפני למעלה מארבעים וחמש שנה, היו אנשים מסוימים בב"ב שרדפו את אאמו"ר בענין המקוואות שלא נהג כמותם
הגאון הצדיק רבי חיים מאיר הלוי וואזנר זצ"ל סיפר על אצילותו ומידותיו התרומיות של אביו בעל ה'שבט הלוי' : אצילותו ומידותיו התרומיות, הן הן שעמדו לו כנראה ומכוחם זכה להנהיג ולהורות את ישראל תורה והוראה. הוא היה סבלן, טוב לב ומעביר על מידותיו, מאלו שאמרו עליהם חז"ל (שבת סח) "הנעלבין ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", וממש עד ימיו האחרונים אחרי שכבר היה מוכר כרבן של ישראל, כאשר אי מי פגע בכבודו האישי, כשהדבר לא נגע לכבוד התורה או לציות לקול דברי חכמים, היה מעביר על מידותיו באופן מבהיל. וכנראה שזה מה שעמד לו לזכות להנהיג את ישראל.
מוחל על עלבונו
מעולם לא דיבר ולא ראה רע באיש מישראל. גם אם היו שהשפילו אותו או ביזו את כבודו, מעולם לא השיב ולא נטר להם דבר. הוא מעולם לא ראה לנכון לבקר את הזולת על מעשיו. ובמקרים בהם ראה לנכון להעיר לאי מי על התנהגותו, הרי שהדבר נעשה מתוך אהבה ודאגה ולא חלילה מתוך זלזול והקפדה.
אהבתו לישראל חצתה חוגים ועדות. זכורני, בימים מקדם לפני עשרות בשנים בעת קריאת התורה. צווח מאן דהוא בצעקות נוראות וקריאות גנאי נגדו, ה' ירחם, דברים שבלתי ניתן להעלותם עלי גליון כלל. אולם אאמו"ר עמד ושתק ולא ענה דבר וחצי דבר, כך התנהג כל שנותיו בהבלגה מדהימה בכל זמן ומצב.
אספר בזה עובדה נוספת. בזמנו, לפני למעלה מארבעים וחמש שנה, היו אנשים מסוימים בב"ב שרדפו את אאמו"ר בענין המקוואות שלא נהג כמותם. הוא היה מאוד כאוב מכך, ובאותה תקופה אמר לי שהוא רוצה לנסוע לשבות בבית חלקיה כדי לנוח קצת ולברוח מהסערה שעוררו גורמים שונים כנגדו.
באותה שבת בעת רעווא דרעוין, התבטא הרה"ק ה"אמרי חיים" מויזניץ זי"ע בחריפות יתר ויצא בקול חוצב כנגד אותם שפגעו באאמו"ר. בדברי קודשו אמר: היתכן שיהודים חרדים יפגעו בגדול בתורה כהרב וואזנר המוסר נפשו כל ימיו למען התורה הקדושה בב"ב. וממש יצא מגדרו בדיבורים לא שגרתיים במשאו הנלהב. למרות שבדרך כלל לא היה מדבר בסגנון זה, וכפי הידוע מאהבתו היוקדת לישראל.
זכורני שבמוצ"ש כאשר שמע אאמו"ר על המחאה של ה"אמרי חיים" שיצא להגן על כבודו, אמר לי שהוא רוצה ללכת לבקרו ולהודות לו על מחאתו. ואכן הלכנו יחדיו במוצ"ש לשיכון ויז'ניץ, נכנסנו לחדרו, והנה להפתעתנו ראינו שה'אמרי חיי'ם יושב יחד עם בנו הרה"ק "הישועות משה" זי"ע שאז כיהן כמרא דאתרא של שיכון ויזניץ ויחד עסקו בלימוד שו"ע הל' מקוואות ללבן את הענין שעל זה היתה המחאה הגדולה. אאמו"ר התיישב על ידם לדון עמם ביחד על כך.
אאמו"ר אף הוקיר והעריך יהודים יראי ה' מכל החוגים ממש. מעולם לא בדק בציציותיו של פלוני לאיזה חוג הוא שייך. כולם היו שווים בעיניו לטובה ולברכה מבלי להעדיף חלילה חוג אחד על משנהו, וכך שינן באוזנינו תמיד שחלילה להפלות יהודי באשר הוא.
הבחור ישב בעת לימודו בהיכל הישיבה על מקומו של המשגיח, מרן הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל, ואת הקליפות הניח בתוך הסטנדר של המשגיח…
את הסיפור הבא, שהתרחש לפני שנים רבות בישיבת 'חברון', שמענו מבעל המעשה", כך סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מדרשותיו: אחד הבחורים המוכשרים בישיבה, הִתְּמִיד בלימודו בליל שישי, עד שעה מאוחרת. בשלב מסוים הוא הרגיש צורך להתפרק מעט, אבל כיון שלא רצה לצאת מבית המדרש, החליט לפצח קצת גרעינים באמצע הלימוד.
הבחור ישב בעת לימודו בהיכל הישיבה על מקומו של המשגיח, מרן הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל, ואת הקליפות הניח בתוך הסטנדר של המשגיח… כיון שהיה מדובר בכמות גדולה, התמלא חלק נכבד מחללו של הסטנדר בקליפות הגרעינים של הבחור. בתום הלימוד, קם מיודעינו מהמקום, ולא טרח לפנות את הקליפות מתוך הסטנדר.
ויהי למחרת, בתפילת שחרית של יום שישי, מגיע רבי מאיר זצ"ל להיכל הישיבה, ופותח את הסטנדר, ממנו נופלות כל הקליפות… המשגיח תפס מיד מה קרה כאן, וכיצד הגיעו הקליפות אל הסטנדר שלו, אבל לא ידע מי עשה זאת.
בליל שישי הבא, החליט המשגיח להציץ לבית המדרש, ולראות מי יושב על מקומו. הוא אכן עשה זאת, וראה את הבחור, והבין שהוא-הוא זה שהטיל את הקליפות.
במקביל, גם הבחור הבחין בכניסתו של המשגיח להיכל הישיבה, ותפס שר' מאיר עשה זאת כדי לבדוק מי-הוא-זה ואי-זה-הוא שלא התבייש להעמיס את הגרעינים בסטנדר שלו…
הבחור, שמלבד היותו כשרוני, ניחן גם בשכל ותבונה, החליט, אפוא, שבמקום שהמשגיח ייגש אליו ויגער בו, הוא ישתפר בעצמו, ייקח את עצמו בידיים, וייטיב את דרכיו.
עברה יממה נוספת, ובליל שבת עוברים כל הבחורים ואומרים גוט-שאבעס למשגיח. בחברון, כך ידעו הכל, יש 3 מצבים אצל המשגיח; האחד, שהוא מחייך לבחור; השני – שהוא במצב בינוני, לא מחייך ולא כועס, ומבע פניו רגיל; והשלישי – שהמשגיח לא מתייחס לבחור…
הבחור מ'מצב שלישי', שקיבל יחס של אי-יחס, ידע שהוא צריך להתחיל לארוז את החפצים, כי מתכוננים לסלקו מהישיבה.
גם הבחור שלנו היה בטוח, שהמשגיח יתייחס אליו במצב השלישי, דהיינו שלא יתייחס אליו כלל. מה הופתע להיווכח שהמשגיח לא רק שלא עשה כך, וגם לא רק שהביט בו בפנים רגילות, אלא אף חייך אליו…
הנהגתו זו של רבי מאיר חדש עודדה מאד את הבחור, שאמר לעצמו – בשום שכל שאם המשגיח, היודע שאני הוא זה שהנחתי את הגרעינים, מתייחס אלי כך, הרי שהדבר מחייבני להמשיך וללמוד בהתמדה, ולשפר את דרכיי.
ואכן, הבחור עלה והתעלה במדרגות התורה והיראה, עד שהפך לאחד מטובי הישיבה ומתמידיה.
והנה הגיע יום חתונתו ויום שמחת-ליבו, שבו התכונן לעמוד תחת החופה. הוא ניגש לקבל ברכה מהמשגיח, ורבי מאיר תופס אותו ואומר לו:
"שמע נא ידידי החתן; אם אתה חושב ששכחתי מה שעשית לי בזמנו, כשהנחת את הגרעינים בתוך הסטנדר שלי – ברצוני להודיעך שלא שכחתי… אבל דווקא ביום החשוב שלך הוא יום החופה, יש לי עצה טובה לתת לך – – –
"אל תחזור על השטות הזו גם בחיי הנישואין… אל תניח גרעינים בסטנדר של השווער, וגם לא בארונותיה ומדפיה של אשתך… כי אם תעשה כך, הם לא יתנהגו כמוני… אלא יעזבו אותך מיד, בלא שהיות"…
הבחור, כדרכם של בני-ירושלים, לא חשב פעמיים, ושאל את המשגיח מדוע 'סחב' את ההערה הזו עד היום, ולא אמר לו את הדברים לפני-כן, ברגע שגילה שהוא הניח את הגרעינים??
השיב לו רבי מאיר: "ראיתי בך שעָדֶיךָ לגדולות, וידעתי שהנך מבורך בכישרונות נמרצים ובכוח התמדה בלתי-נלאה. וידעתי גם ידעתי, שאם אעיר לך במקום אתה תפגע, והמרץ שלך ללמוד יפחת וילך, ולא רציתי לגרום לך את הצרה הזו.
"לכן דחיתי את הדבר עד ליום נישואיך, ועכשיו אני מזהירך כנ"ל, לבל תעשה את השטות הזו לבני משפחתך – – – ורציתי גם ללמדך, לקראת ימי הנישואין, שכאשר שותקים ולא מעירים רק מרויחים"…
(מתוך הספר 'מצוות בשמחה', ויקרא, בעריכת הרב משה מיכאל צורן)
פעם אחת בליל שבת קודש, כאשר הבעל תפילה אמר בקדיש 'ויצמח פורקניה'
הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: תיאור נלבב ונחמד נמצא בכתובים, בשם המהרש"ם מבערז'אן, בעניין מחלוקת לשם שמים, והרי הוא ככתבו כלשונו כפי שנרשם על ידי אחד האורחים שהיו שם בחורף שנת תרס"ח.
גבאי בית הכנסת מהעיר המבורג באו לעיירה ברעז'אן לדון לפני הגה"ק המהרש"ם זיע"א אודות מחלוקת שפרצה בקהילתם, והוחלט על דעת כל הצדדים להגיע אליו. וזה דבר המחלוקת:
מייסדי בית הכנסת היו 'אשכנזים' מהונגריה, מגליציה, מפולין ומרוסיה. עשרות בשנים התפללו 'אשכנזית' – נוסח אשכנז, אך בשנים האחרונות התרבו תושבים חדשים חסידים מגליציה ומפולין, עד שכבר נהיו הרוב בבית הכנסת, והם דחקו לשנות את הנוסח לספרד, והתלקחו ויכוחים ואפילו מחלוקת של ממש בין הקהילות.
אחרי שסידרו שני הצדדים את טענותיהם, הרהר המהרש"ם ואמר להם: תודה לה' שאחינו מקהילה בהמבורג דנים ביניהם על הנוסח, וזה לי כאות וסימן שהנכם יראי ה', ואספר לכם דבר (הלצה) שהיה עם הגאון האדיר רבי יוסף שאול נתנזון בעל 'שואל ומשיב'.
הגאון בא בימי הקיץ לעיר סקוליע לשאוף אויר צח בין הרי קרפטים שסביב לה. בעיר זו חיו כמה מאות משפחות מאחינו בני ישראל, והיו שם כמה בתי כנסיות, שנהוג היה בהם נוסח ספרד. בימי הקיץ באו למקום גם הרבה אנשים מלבוב, למטרת קיט והבראה. משנה לשנה התרבה מספר הנופשים במקום.
פעם אחת בליל שבת קודש, כאשר הבעל תפלה אמר בקדיש 'ויצמח פורקניה', התחילו אנשי לבוב, שהיו רובם ככולם 'אשכנזים', למחות. הגאון בעל שואל ומשיב החזיר פניו לציבור ובהרמת יד השתיקם. אחר כך, כאשר הש"ץ הגיע ל'כגונא', הרעישו שוב האורחים אנשי לבוב והתחילו בקול רם לומר 'במה מדליקין'…
אנשי סקוליע צעקו: "אנחנו בעלי הבתים פה ואתם האורחים", ואנשי לבוב זעקו לעומתם: "מהאירוח שלנו כאן בחדשי הקיץ אתם מוצאים את לחמכם לכל ימות השנה, אנחנו נודבים גם להחזקת בית הכנסת, לכן אנחנו העיקר ואתם הטפל". שוב החזיר הגאון את פניו ואמר: "תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם"…
לאחר התפילה הזמין רבי יוסף שאול את המתפללים כולם לביתו, פתח את פיו ואמר:
"דעו, אחי היקרים, כי בשעה שאתם מתקבצים לתפילה לכבוד ה' יתברך, השטן לא יכול לסבול את הדבר, והוא מבקש תחבולות להפריע את התפילה. מה הוא עושה, הרי הוא מייעץ לאנשי לבוב לומר 'במה מדליקין'… זאת אומרת, במה והאיך מדליקים את אש המחלוקת ביניכם … ומיד במקביל הוא מייעץ לאנשי סקוליע לומר 'כגונא', פירוש, שישתתפו במחלוקת כמותם …
"אבל האמינו לי, אחיי, שלא לכך התכוונו רבותינו מחברי התפלות והפזמונים. אך מה אפשר לעשות, כי מצבנו לא קל, כי אנחנו עדיין במאסר הגלות וחבושים בידי היצר הרע המעקש את לבנו. לכן עלינו להתפלל 'רבונו של עולם, רחם על ישראל עמך, שלח את הגואל צדק, וממילא לא יהיה צורך לומר יותר 'ויצמח פורקניה'… ואז כבר ננהג כמנהג משיח צדקנו: אם הוא יאמר 'כגונא' – יאמרו ישראל 'כגונא', כגונא דיליה למהויא אחד באחד בהתאחדות גמורה … ואם יאמר משיח 'במה מדליקין', יאמר עם ישראל בהתלהבות ובאש קדושה 'במה מדליקין' – אהבת איש לאחיו"…
הנאספים התענגו על דבריו, והגאון בעל ה'שואל ומשיב' המשיך ואמר: "כעת הנני נמצא עכשיו בעיר מלאה חסידים, ולכן אמרתי לכם 'תורה חסידית'… ועתה אני רוצה לפסוק את ההלכה. הדין והמנהג פשוט – אנשי סקוליע הבאים ללבוב ומתפללים בבית הכנסת שנהוג בו נוסח אשכנז, יוכלו לומר בחשאי 'כגונא', ואנשי לבוב הבאים לסקוליע יוכלו לומר לעצמם בחשאי 'במה מדליקים'…
"אני מודה על האמת ואת חטאי אני מזכיר – אני בעצמי אומר פה ק"ק סקוליע (בחשאי) במה מדליקין… ומה בכך אם מי מאנשי סקוליע יאמר בלבוב במה מדליקין, ומי מאנשי לבוב בסקוליע – כגונא? את העונש עבור כך אני מקבל על עצמי… העיקר, אחי היקרים, שיהיה שלום ביניכם, ואם יהיה שלום, יהיה הנוסח טפל והשטן יתפקע"…
המהרש"ם סיים את סיפורו באוזני אנשי המבורג שחייכו למשמע הדברים, והציע גם להם שיאותו לאיזו 'פשרה' בין הצדדים למען השלום. והצדדים אכן התרצו, ולאחר קבלת קנין קבעו פשרה נעימה לרווחת הכל.
(באר הפרשה)
