בגליון 'לקראת שבת' של חג הפסח שבימים אלה אנו בעיצומה של מלאכת העריכה, אנו מביאים שיחה מיוחדת עם מגיד המישרים הנודע הג"ר אליעזר יוטקובסקי שליט"א, השיחה מרתקת על נושאים שונים וגם על הדרך הנכונה ללמד תורה לילדי ישראל
חשבתי לנכון להביא כאן קטע קצר מתוך אותה שיחה על נושא חינוכי חשוב, שיש לו חשיבות לימי בין הזמנים. הנושא הוא של החשיבות הרגשת קירבה ואהבה, בין ההורים לילדיהם. להלן הדברים:
"רבותי, ילד שלא אוהב את אבא שלו רח"ל, לא יוכל לקבל ממנו דרך חיים ותוכחת מוסר. אבא שלא מטפח בלב שלו את האהבה לילדים, אמא שלא נותנת ביטוי לאהבה שלה לילדים, איך הם יכולים לצפות שהילדים יקבלו מהם הערות ועוד יפנימו אותן וישתדלו לציית לצעוד בדרך שהנחילו להם הוריהם?
מעשה היה באשה אחת שבאה לפני רבינו הסטייפלער הקדוש ובפיה טענה: המגיד שיעור בישיבה של בנה, בישיבה קטנה, אינו אוהב אותו. הילד מרגיש שהמגיש שיעור לא אוהב אותו, מה עושים?
נענה הסטייפלער ואמר לאמא שבכזה מקרה אין מנוס אלא לנקוט באחת משתי דרכים: או להוציא את הילד מהישיבה ולהעביר אותו לישיבה אחרת שבה יהיה מגיד שיעור שכן יאהב אותו, או למצער להצמיד לבחור אברך לבבי שילמד אתו באופן פרטי, כדי שלפחות יהיה לו רבי אחד שכן אוהב אותו.
הגמרא במסכת תענית בדף ח' אומרת: "רבא אמר, אם ראית תלמיד שתלמודו קשה עליו כברזל, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים".
לעומת זאת, הגמרא מספרת סיפור נוסף במסכת תענית, בדף כד: רב הגיע למקום מסוים שהיה בו בצורת ולא ירדו גשמים. גזר רב תענית ציבור ובכל זאת לא ירדו גשמים, כשירד שליח ציבור לפני התיבה, ואמר 'משיב הרוח' החלה לנשב רוח חזקה, אמר 'מוריד הגשם' והחלו לרדת גשמים.
שאל רב את שליח הציבור, מה אתה עושה? איך זכית לכך שהתפילה תהיה נשמעת באופן מיידי?
ענה לו שליח הציבור: "מלמד תינוקות אני, ואני מלמד את הילדים העניים כמו הילדים העשירים, אותו הדבר, אין שום הבדל אצלי למרות שההורים שלהם לא משלמים לי בכלל או שמשלמים לי מעט מאוד ביחס להורים העשירים. ומי שאינו יכול לשלם לי בכלל, אני לא מבקש ממנו דבר ומלמד את הילד שלו בחינם".
בנוסף סיפר המלמד: "יש חפירה של דגים, בריכת דגים קטנה, ואם אחד התלמידים שלי מתרשל מעט בתלמודו, אני נותן לו דג קטן במתנה, וכך אני משחד אותו ומפייס אותו עד שהוא יבוא ללמוד".
האמת שבזמנינו אי אפשר לכאורה לקיים את החלק הראשון, כי הרי שכר הלימוד הוא קבוע ואינו ניתן על ידי ההורים, כך שבאמת אין אצלנו שום הבדל בין ילדי עניים לילדי עשירים לגבי גובה השכר שמקבל המלמד.
לכן בזמן הזה, זה הולך על הילד עצמו. בכל כיתה יש מנעד רחב של ילדים עם רמת חינניות משתנה. יש את הילדים המסכנים שיושבים בשורה האחרונה, אלו שתמיד שואלים שאלות לא לעניין, ושהמלמד מרגיש שהוא נהיה קצר רוח ברגע שהם פותחים את הפה, ויש את הילדים שיושבים בשורה הראשונה, הילדים המקסימים והחינניים, שזה פשוט תענוג לראות אותם לומדים וכשהם שואלים שאלה העיניים של המלמד ניצתות בזיק של התלהבות…
מלמד שרוצה שהתפילה שלו תהיה נשמעת, מוזמן להתייחס לכל סוגי התלמידים באותה המידה. להשקיע גם באלו שלא זכו למנה גדושה של חן. הם לא אשמים בכך שאתה לא סובל אותם. זה תפקידו של המלמד להחדיר בלב שלו אהבה אליהם, כי בלי אהבה, הם באמת לא יצליחו בלימודים, אבל אם המלמד יאהב אותם ויתלהב מהם כמו הילדים החינניים והמקסימים – זה בוודאי יקדם אותם ויעזור להם, ומי יודע, אולי בזכות זה הם יהפכו באמת להיות ילדים מוצלחים ונושאי חן בעיני אלוקים ואדם. הכל מונח בידיים של המלמד.
אבל יש כאן עוד נקודה, לפייס את התלמידים. לתת להם דג קטן או סוכריה גדולה. לפעמים אפשר לפייס ילד עם מחמאה, מילה טובה, סיפור יפה שמספרים מפעם לפעם. זה תפקידו של המלמד, לייצר בכיתה אווירה נעימה, שהתלמידים ירגישו שאכפת לו מהם, שהוא רוצה שיהיה להם טוב. כשיהיה "רבו מסביר לו פנים", אז לא יהיה "לימודו קשה עליו כברזל!".