"תגיד, אתה לא שומע?", משיב לו הנהג כשכעס מתחיל לבצבץ בקולו, אל מול חוסר היכולת של קצין המשטרה להבין את דבריו: "על התמרור כתוב שמותר לנסוע כאן במהירות של עד 90 קמ"ש. אז נסעתי על 90 קמ"ש. מה לא ברור???"

"ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה" (שמות כ"ח, ג')

נוסעי האוטובוס ישבו על מקומותיהם ברוגע ובשלווה. השעה שעת ערב מאוחרת, והם מיטלטלים בדרכים מאז שעות הבוקר המוקדמות, כחלק מסיור מודרך שנערך להם במסגרת יום עיון, מטעם מקום העבודה בו הם מועסקים.

חלק מהנוסעים נמנמו קלות, אחרים היו שקועים בעיסוקיהם או בשיחה שקטה איש עם רעהו.

קול חבטה אדיר הפר את השלווה, ומיד לאחריו נשמעו קולותיהן של הזגוגיות המתנפצות בזו אחר זו.

דלתות האוטובוס נפתחו לרווחה והנוסעים המבוהלים מיהרו לרדת ממנו, בעודם מנערים את רסיסי הזכוכית שדבקו בבגדיהם.

כמה מהנוסעים נפצעו קלות, אבל בחסדי שמים לא היו פציעות משמעותיות. הנהג עצמו קצת דידה על רגלו לאחר שספג חבטה הגונה, אבל גם הוא דיווח שמצבו טוב, ושאין סיבה לדאגה מיוחדת.

אורותיו המהבהבים של האמבולנס הראשון כבר נראו באופק, קולות הסירנה שלו השתלבו בקולותיהם של עשרות רכבי הצלה ומשטרה, והאזור הפך למעין זירת מלחמה.

בתוך כל המהומה, ניגש מפקד התחנה האזורית של משטרת ישראל אל הנהג שהחל להתאושש, וביקש לתחקר אותו…

"איך זה קרה?", הוא ביקש לדעת, והנהג השיב בביטחון מלא: "על התמרור כתוב שהנסיעה בכביש זה מותרת עד 90 קמ"ש. נסעתי על 90 קמ"ש בדיוק, לא יותר ולא פחות. אבל המכוניות האלו שהיו לפני בקושי זזו. הן התקדמו במהירות של 15 קמ"ש לכל היותר. כך אירע שהתנגשתי בהן…".

השוטר מצמץ בעיניו בחוסר הבנה: "רגע, תסביר לי. אתה התעסקת בטלפון שלך? נרדמת? מה קרה שלא ראית את המכוניות שנסעו בקצב איטי יותר?".

"מי אמר לך שלא ראיתי אותן?", השיב הנהג בפליאה. "בוודאי שראיתי. אני לא עיוור ולא הסתכלתי בטלפון. ראיתי אותן טוב מאוד!".

"אז למה לא בלמת?", ניסה השוטר להבין…

"תגיד, אתה לא שומע?", משיב לו הנהג כשכעס מתחיל לבצבץ בקולו, אל מול חוסר היכולת של קצין המשטרה להבין את דבריו: "על התמרור כתוב שמותר לנסוע כאן במהירות של עד 90 קמ"ש. אז נסעתי על 90 קמ"ש. מה לא ברור???"…

הבדיחה על חשבוננו

כל בר דעת מבין מעצמו, שהסיפור הנ"ל אינו אלא משל. אחד הכללים הראשונים שמלמדים נהג לפני הוצאת הרישיון הוא הכלל הבא: "בכל כביש נוהגים לפי תנאי הכביש, ולפי קצב התנועה של שאר כלי הרכב בכביש".

העובדה שהתמרור מגביל את המהירות ל-90 קמ"ש, אינה אומרת שהוא ממליץ לנסוע במהירות זו בכל מצב ובכל תנאי. מי שלא יפעיל שיקול דעת לגבי קצב המהירות, אחת דתו להתנגש במכוניות שלפניו.

כשאנו קוראים בפרשת השבוע על חכמת הלב, וכמאמר הפסוק "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה", זה הזמן לחשוב גם על משהו שנוגע מאוד אלינו ואל חינוך ילדינו:

אנחנו צריכים להבין, שכל מלמד ומחנך היושב בכיתה מול תלמידיו, הוא גם סוג של 'נהג אוטובוס', ולמרבה הצער, יותר ויותר מלמדים נאלצים בעידן הנוכחי, להיצמד ל'תמרורים' שהוצבו על ידי מפקחים ומנהלים.

יושב המנהל, או המשגיח, או המפקח בכל שם וחניכה דאית ליה, הוא מכין לעצמו תוכנית כמה צריכים להספיק בכל אחת מהכיתות שתחת הנהלתו ופיקוחו, מחלק את החומר למספר השבועות שיש בשנת הלימודים הקרובה, ומודיע למלמד שעליו לעמוד בהספק זה.

נו… פלא שאחר כך קורות 'תאונות'? פלא שיש ילדים שנשארים מאחור, ילדים שמאבדים קשר עם המציאות הקיימת בכיתה?

אבל מה הלחץ? אין סיבה לדאגה, יש מספיק מטפלים וכדורים וחיסונים ושיטות טיפוליות… אם טיפול ב'שלושת המימדים' לא יעזור, נשלח את הילד לקבל ריטלין או קונצרטה או סוג אחר של תרופה, ואם שלוש אלה לא יעשו לו כל שינוי, נשגר אותו ל'מוח אחד' ול'דיקור סיני' או שאיפה יומיומית של תמצית 'פרחי באך'.

אין אנו באים לטעון נגד השימוש באמצעי עזר, שמסייעים לשיפור הריכוז וההתנהגות במקום הצורך, לאחר קביעת מומחי הרפואה וכו'. השאלה היא למה מלכתחילה אי אפשר לשמור על 'קשר עין' בין הצוות החינוכי והתלמידים, לבדוק מה קצב התנועה של הכיתה הספציפית הזאת, עד כמה הילדים מסוגלים לעמוד בתוכנית שהנחית המנהל על המלמד…

כי ביננו, מה יקרה לכיתה שתלמידיה יספיקו פחות שניים או שלושה פרקי משניות בסוף השנה? שום דבר! ואם ילמדו שניים או שלושה פרקים יותר מיכולת הקיבול של תלמידי הכיתה? הילדים יהיו עצבניים, מתוסכלים, הם ירגישו תחושה של חוסר יכולת להשיג את הנדרש מהם, ויתויגו בעיני אחרים ובעיקר בעיני עצמם, כילדים חלשים ונחשלים.

וכל כך למה? כדי לנפנף בהישגים ועמידה ביעדים? וכי מדובר כאן במפעל ייצור שצריך לעמוד ביעדי הייצוא והשילוח?

הרי גם אם היה זה מפעל ייצור, הוא היה מפחית את קצב הייצור, כדי שהסחורה לא תצא פגומה, ומה באשר למוסד חינוכי שעוסק בטהורים, ילדי ישראל עם קרובו, בניו של הקב"ה, לא מגיע להם שנשקיע בהם בצורה יותר אישית ופרטנית, עם יותר אהבה והשקעה בכל אחד ואחד מהם?

עולם הפוך ראיתי…

מעבר לנזק הישיר שגורמת צורת ההתנהלות הזאת לתלמידים, בנינו היקרים, יש כאן גם נזק עקיף חמור מאוד: מבחן התוצאה של המערכת כולה התעוות לחלוטין.

פעם ידענו שמלמד טוב, הוא מלמד שמצליח לגרום לכל הילדים להיות מחוברים למסכת הנלמדת. ידענו שמלמד טוב, זה מלמד שיודע להחזיק את הכיתה שלו עם משמעת ברמה טובה, מבלי להעניש בתדירות גבוהה. ידענו שמלמד טוב, זה מלמד שהילדים שלנו שמחים ללמוד אצלו, ושלאחר שסיימו ללמוד בכיתתו, הם מתגעגעים אליו ומתרפקים על הזיכרונות הערבים מהתקופה בה למדו אצלו.

ומה הוא מלמד טוב בימינו? איזה מלמד זוכה להערכה רבה יותר אצל המנהל והמשגיח, ולפעמים אפילו אצל ההורים?

מי שעמד בהספקים.

עולם הפוך ראיתי! ההספקים הם אומנם חלק חשוב מאוד, מתוך המכלול הנדרש מכל מלמד ומורה, אבל הם מדורגים הרבה מתחת לכל הדרישות הקודמות שהזכרתי, שכיום פחות מסתכלים עליהן!

אז מי אשם במצב?

בין הקוראים, יש מחנכים שבוודאי מסכימים עם הטיעון, ואומרים לעצמם: "נו, הלוואי שהמנהל בתלמוד התורה שלי יקרא את המאמר הזה!".

ישנם גם הורים שילדיהם פחות מצליחים בלימודים, וגם הם מזדהים עם כל מילה: "מי יתן והגיליון הזה יתגלגל אל חדר הצוות בתלמוד התורה בו לומדים ילדיי… צריך לשלוח את זה למנהל בדואר רשום!".

אני בטוח שתופתעו לשמוע, אבל דעו לכם שבין הקוראים יש גם מנהלי מוסדות, שקוראים את הדברים, מזדהים עם כל מילה ואומרים לעצמם: "ולוואי ויקראו את זה ההורים! הלוואי!!!".

כי הרי לכל מנהל יש מטרה אחת ויחידה: לרצות את ההורים. מה היא יוקרתו של מוסד לימודי? איך אפשר לדעת מה היא הישיבה הכי מוצלחת והכי מבוקשת? בודקים את היקף הרישום של התלמידים לשנה הבאה.

ומי מחליט לאיזה מוסד להירשם? ההורים!

עכשיו נשאלת השאלה? איך אנחנו בוחרים לאיזה מוסד לשלוח את הילד? אם אנחנו נחליט לבדוק את היחס לילדים, אם נבחר דווקא במוסד שהילדים שמחים ללכת אליו, ושמשקיעים בהם יותר ברמה הפרטנית, המסר יחלחל למנהלים!

אבל אם אנחנו נחפש דווקא אחרי המוסד היוקרתי והנוצץ ביותר, ונחליט שיוקרתי זה המוסד שכולם שולחים אליו, סביר להניח שניפול על מוסד שבו עומדים על הספקים. כי זה מה שיוצר כיום הילה וזוהר למוסד חינוכי. כל עוד אנחנו נמשיך לחתור לכיוון ההוא, המנהלים יבינו שזה מה שחשוב לנו, וישקיעו בכיוון הזה…