בספר "בית פנחס" מביא על רבי שמואל מקאמינקא, שראה בספרים בענין הגדלות של אמירת כל ספר התהלים בלי הפסק. ביקש לומר את כל ספר התהלים בכוונה גדולה ובלי שום הפסק. החליט להקדיש יום אחד שבו יעזוב את כל הסדרים שלו, ורק יאמר אז תהלים מתחילת הספר ועד סופו ויזכה למדרגות הרמות שהאדם זוכה להן על-ידי אמירת תהלים כזו. אמר ועשה. בחר לו יום אחד ובו השכים קום בעלות השחר והתפלל במנין הראשון, ולאחר התפילה, התיישב מיד באמירת תהלים, וארכה לו אמירת התהלים כל היום. ויהי לפנות ערב, ראה שנשארו לו עוד עשרה מזמורים בלבד, ונכנסה השמחה בלבו שהוא הולך לסיים את הספר.
פתאום נכנס אליו גבאו של רבו המגיד מטשודנוב ואמר לו שהרבי קורא לו. הראה לו באצבעו שהוא כבר מסיים ואז הוא מגיע. יצא הגבאי וכעבור דקות ספורות הופיע שוב. "הרבי אמר בקפידה שתבוא תיכף ומיד ולא תמתין אף לא רגע אחד. התנער ממקומו והלך לרבו, וכאב לו מאוד שהוא הולך להפסיד את כל יגיעתו. כשנכנס אצל רבו, התחיל רבו להתרעם עליו מדוע לא הגיע מיד. התפלא מה הקפידה הגדולה שיש לו עליו. אמר לו רבו: "היה כאן עני שביקש נדבה ולא היה לי מה לתת לו ורציתי שתאסוף לו כמה פרוטות". התחיל הרה"ק מקאמינקא להתנצל: "השקעתי כל-כך הרבה יגיעה באמירת ספר התהלים וכבר הייתי לקראת הסוף. עוד כמה מזמורי תהלים והייתי מסיים". אמר לו רבו: "מה לדעתך יותר חשוב למעלה בשמים, אמירת התהלים שלך או נתינת כמה פרוטות לעני? – דע לך שנתינת כמה פרוטות לעני יותר חשובה שם, וקפידתי היתה על כך שלא הבנת זאת".
אמנם במבחן המעשה, יש שזה תופס קשה את האדם. לא תמיד קל לו לעשות את ההחלטה הנכונה. אבל ברוב הפעמים אין האדם עומד במצב כזה. הוי אומר: אין לו את השאלה שהוא עומד עכשיו בין גאולה לתפילה ואינו יודע כדת מה לעשות, אין לו את השאלה שכבר אמר תהלים במשך שמונה שעות ועומד במזמורים האחרונים. לא זה הקושי שלנו בדרך כלל. הקושי שלנו הוא יותר מה שאין האדם חושב בכלל על הכיוון לעזור לאחרים. לו היה האדם מבינים שכלי הזיין של היהודי האמיתיים הם תורה לשמה וגמילות חסד לאחרים, היה מסתכל אחרת לגמרי על הענין והיה יכול לפעול הרבה מאוד.
(מתוך שיעור לפרשת נח מכון הבינני. מתוך מאמר שיפורסם אי"ה בגליון 'לקראת שבת')