בספר חשוקי חמד מביא הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א שאלה אודות בעל חנות שהבחין כי אחד העובדים גונב מן החנות, האם הוא רשאי לנכות ממשכורתו כנגד מה שגנב?
את התשובה לכך הוא מבסס כמובן על דברי הגמרא בעמוד זה, אודות חביות היין של רב הונא שהחמיצו ואמרו לו חבריו שיש לתלות זאת בכך שאינו נותן לאריס העובד בשדותיו את חלקו המגיע לו בזמורות הכרם, וכשהשיב להם שהאריס גונב ממנו הרבה יותר מחלקו, השיבו לו שהגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם גנבה.
והביא הגר"י זילברשטיין שליט"א בשם חותנו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, שלכאורה קשה איזו טענה יש בכך על הרב הונא, הלא האריס כבר קיבל את חלקו במה שגנב?! וכי משום שלקח זאת בתורת גניבה אי אפשר להחשיב זאת כאילו קיבל את שכרו? ובהכרח יש לבאר שהאריס היה גונב מן הענבים יותר מחלקו, ורב הונא היה מנכה לו כנגד זה מחלקו בזמורות. ועל פי זה יש לחלק, שאם העובד בחנות גנב חפצים הנמכרים בחנות, אסור לנכות משכרו את שוויים כי אם לתובעו בבית דין, אולם אם הפועל גנב כסף מהקופה וכיוצא בזה, רשאי בעל החנות לנכות משכרו כנגד מה שגנב.
ברם, מבאר הגר"י זילברשטיין, דברי הגרי"ש זצ"ל מיוסדים על שיטת המרדכי, שרב הונא לא היה רשאי לעשות דין לעצמו ולנכות משכר האריס, משום שההיתר של "עביד איניש דינא לנפשיה" [דהיינו שאדם יכול לעשות דין לעצמו כדי למנוע מחבירו להזיק לו או לגוזלו] נאמר דוקא באותו דבר שבו הוזק או נגזל.
אולם לשיטת כסף הקדשים, הסיבה לכך שרב הונא לא היה רשאי לעשות דין לעצמו הוא משום שלא היה בטוח בכך שהאריס גונב הימנו, אלא שיער כך על פי אומדן היבול והערכת הכמות שהיתה צריכה להגיע לחלקו. ולפי זה, אם בעל החנות יודע בבירור שהפועל גנב מן החנות, הרי שגם אם לא גנב כסף אלא חפצים שונים, בכל זאת הוא רשאי לנכות משכרו.
בשולי הדברים מוסיף הגר"י זילברשטיין מעשה שהיה, בבעל מפעל שניכה ממשכורת הפקידה בגלל שטלפנה לחו"ל מהטלפון של המפעל. בעלה טען שכל מה שקנתה אשה קנה בעלה וממילא מעשה ידיה שלו הם ובעל המפעל אינו רשאי לנכות ממה שמגיע לבעל… אולם הרב זילברשטיין השיב לו שבאותו זמן שטילפנה, לא עבדה, ולכן רשאי בעל המפעל לנכות משכרה כנגד זמן זה. [אולם גם במקרה שמחיר שיחת הטלפון גבוה מהשכר המגיע לה עבור אותן דקות, לכאורה מותר לנכות משכרה לכל הדעות, שהרי בשיחה זו היא גונבת ממנו כסף].