בתי שתחי', הלומדת בכיתה ד', יצאה לטיול השנתי. כיון שהיא נוטה לסבול מהתופעה הנפוצה של בחילות במהלך נסיעה, היא מנסה בדרך כלל להתיישב במושבים הקדמיים, כי ראתה שזה מועיל עבורה. אמנם, בנסיעות של תלמידים, ובפרט לטיולים, רבים קופצים על המקומות הקדמיים, המועדפים באופן כללי על התלמידים, וממהרים לתפוס את המושבים הללו מבלי להתחשב באלה הרגישים. כך, למרות שהדבר חשוב לה, היא לא הצליחה להשיג מקום שכזה, ולכן התיישבה באחד המקומות האחוריים יותר.
במהלך הנסיעה, החלה לחוש שלא בטוב, ולכן ביקשה מהמורה המלווה שתאפשר לה לעבור קדימה. המורה אכן ביקשה מאחת התלמידות להחליף איתה מקום, ובתי עברה למושב הקדמי, ממש מאחורי הנהג.
הוקל לה, ב"ה, אלא שאז, הבחינה המורה – שכמובן ישבה מקדימה, כמקובל, בספסל המקביל – בתנועה יוצאת דופן: הבת שלי כל הזמן, ממש כל כמה דקות, משליכה עטיפה אחרת של ממתק או חטיף לתוך הפח, הממוקם מקדימה ליד מושב הנהג.
כעבור כמה דקות, כאשר הבת שלי כל הזמן משליכה עטיפות מסוגים שונים לפח, החל משוקולדים, דרך סוכריות וטופי וכלה בחטיפים מלוחים ומתוקים – לא יכלה עוד המורה לשאת זאת, ופנתה לעבר בתי בנזיפה: "אני לא מבינה, את כל כך רגישה לבחילות בנסיעה, עד כדי כך שעברת קדימה במקומה של ילדה אחרת, איך זה יתכן אפוא שאת כל הזמן אוכלת את כמויות הממתקים והחטיפים האלה, שרק מגבירים את הבחילה?!"
ובתי, שהבינה מה שהמורה לא הבינה, השיבה לה בכבוד ובדרך ארץ: ״המורה, זה ממש לא שלי. פשוט, בגלל שאני יושבת כאן מקדימה, כל הבנות היושבות מאחוריי במהלך הנסיעה מעבירות לי את העטיפות שלהן כדי שאזרוק אותן במקומן לפח"…
(הובא במדורו של בנימין חינקיס, 'המודיע'; גיליון כף זכות)