הרב אליעזר יוטקובסקי
חז"ל הקדושים אומרים במסכת ראש השנה, דף טז, שבשנה שאין תוקעים בתחילתה, מריעין לה בסופה, כלומר, אם ראש השנה חל בשבת ואין תקיעת שופר ביום הראשון של ראש השנה, הדבר גורם לגזירות קשות על עם ישראל בהמשך.
אומנם, מובא בספרים הקדושים, שלשבת עצמה יש כח גדול להגן על ישראל, ולכן כשחל ראש השנה בשבת, הדבר תלוי עד כמה ישראל משמרין את השבת.
ולכן קורא מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, להוסיף ולהתחזק בעניין של שמירת השבת, שהרי זה מה שמגן על עם ישראל בכל עת, ובמיוחד בשנים שתחילתן בשבת קודש.
והנה כשהגיע מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל לביקור בארה"ב, המתינו לו בלייקווד עשרות משפחות שביקשו את ברכתו בעניינים שונים שהיו זקוקים להם, בענייני רפואה, ילדים, שידוכים, פרנסה וכל התחומים.
מרן הגראי"ל הציע לכולם את אותה העצה – להקדים ולקבל שבת חצי שעה לפני הזמן, כסגולה לכל דבר ועניין.
ומספר מרן הגר"י זילברשטיין שליט"א, שהוא מכיר בשכונת רמת אלחנן מקרים רבים של אנשים שקיבלו על עצמם להכניס שבת חצי שעה לפני הזמן, וראו ישועות גדולות.
ולכן בזמן זה כשעם ישראל משווע לרחמי שמים, ומידת הדין מתוחה, זה הזמן לקבל עלל עצמנו להתחזק בעניין זה ולהקדים את קבלת השבת בחצי שעה, ובעז"ה נראה כולנו ישועות גדולות, יחד עם כל בית ישראל.
ובדידי הווא עובדא, שנוהג הייתי לשבת בערבי סוכות ופסח אצל מרן הגראי"ל שטיינמן
ובדידי הווא עובדא, שנוהג הייתי לשבת בערבי סוכות ופסח אצל מרן הגראי"ל שטיינמן, והוא היה מתקשר לתורמים לארגון 'קרן החזקת תורה', ומאחל להם חג שמח, בדרך זו הוא נתן תמיכה לארגון מתוך ידיעה שאנשים מעריכים את הטלפון הזה ובזכותו ימשיכו לתרום.
זה היה לוקח לפעמים שעות, והיה מחזה מדהים לראות את מרן זצ"ל ישוב ארבע וחמש שעות לפני החג, ושואל מה השעה כדי לוודא שיש לו עוד זמן ושהוא לא עומד להיכשל חלילה וחס בחילול יום טוב. רק אחרי ששמע שיש עוד ארבע וחצי שעות, הוא היה מרים את השפופרת ומקיים שיחת טלפון נוספת שלקחה אולי חצי דקה. לאחר מכן היה מניח את השפופרת מידו, וכשרצינו להתקשר למספר הבא, הוא היה שוב בודק מה השעה, כדי לוודא שיש עוד מספיק זמן עד כניסת החג.
המחזה הזה חזר על עצמו אינספור פעמים. יש עוד המון זמן! ארבע וחצי שעות! שיחת הטלפון נמשכה חצי דקה, זה היה מחזה מפעים לראות איך הפחד והחרדה הנוראה שלו מפני האפשרות שייכשל חס ושלום בחילול שבת וחג, היו כל כך טבועים בדמו.
הלחם שנשרף
בימי מלחמת העולם הראשונה, היה המצב הכלכלי בכי רע, היה מחסור חמור במוצרי מזון, ובכל זאת, נוהג היה מרן הרב מבריסק להקפיד שלא ישאירו אוכל מהיום למחר, כי לא רוצה להיות מקטני אמונה.
היתה להם קרובת משפחה שהיתה מביאה כל יום שש כיכרות לחם קטנים לבית הרב מבריסק וזה היה עיקר מזונם. יום אחד השאירו משום מה שתי כיכרות לחם למחרת, ואכן למחרת הגיעה קרובת המשפחה ובידיה ארבעה כיכרות בלבד, כשהיא מתנצלת מעומד הלב על כך ששתי הכיכרות הנוספים נשרפו לה בתנור, עד שהפכו בלתי ראויים לאכילה.
אמר הרב מבריסק לבני ביתו: עכשיו ראיתם בעיניכם שהשתדלות היתירה היא מיותרת.
האופה המאושר
מרנא החפץ חיים אמר דברי חיזוק באותה העת, כשהדעת היתה פזורה וקשה היה להתרכז בלימוד בגלל מאורעות המלחמה והחדשות שלא הפסיקו לזרום מהחזיתות השונות, לצד המחסור במזון ותחושת חוסר הביטחון.
אמר החפץ חיים לתלמידיו, שבעבר הוא פגש את אופה הלחם של העיר, ושאל אותו לשלומו. השיב לו האופה שהוא עובד קשה מאוד, קם בבוקר השכם כדי לחמם את התנור ולגבל את העיסה, הוא עובד בעובדה מפרכת, ובסוף באים אנשים ו'מעקמים את האף', הלחם הזה יצא מכווצ'ץ', הלחם ההוא לא תפח מספיק, זה יצא קצת שרוף… בסופו של דבר הוא נשאר תמיד עם כיכרות לחם שאין להם דורש, וזה גורם לו נזקים גדולים.
"לפני ימים אחדים פגשתי שוב את האופה", סיפר החפץ חיים, "ראיתי אותו צועד מעדנות ברחובה של עיר ושאלתי לשלומו. השיב לי האופה, "אהה ברוך ה', לא היו ימים טובים עבורי כמו ימים אלו…".
"שאלתי אותו הכיצד? הרי עכשיו עת מלחמה וכולם מתלוננים שמצבם הורע מאוד… אבל האופה השיב לי בפשטות: "כיום יש מחסור במזון, כשאני מתחיל למכור את הלחם, כל המלאי נחטף במהירות, אנשים לוקחים הכל, ובמחיר מצוין! לחם שרוף, לחם שלא תפח, לחם שהתמעך בתנור, הכל הולך… לא נשאר לי אפילו לא חצי כיכר לחם, והפרנסה מצויה לי בשפע רב…".
אמר מרנא החפץ חיים, זה רק משל! הנמשל הוא התורה והתפילה שלנו, המצוות שאנו מקיימים.
"בימי שגרה, כשיהודי מתפלל, בודקים אותו בשמים כמה שווה התפילה שלו, פה הוא לא כיוון, שם הוא היה ישנוני, כאן הוא חשב יותר מדי על עצמו ולא הקדיש את התפילה הראויה למען הכלל, השעה לא היתה כל כך מוקדמת, ובכלל… הוא לא התכונן כראוי לתפילה.
"אחר כך מגיע הלימוד, כמה אחוז מזה הוא לשם שמים? עד כמה התאמצת להבין באמת את רצון ה' המובא בתורה הקדושה? כמה השקעת בניסיון להבין את הלימוד אליבא דהלכתא? האם זה היה תורה לשמה?
"כל זה טוב לזמני שגרה, אבל עכשיו זמן מלחמה, אנשים מתקשים מאוד ללמוד, לכולם יש הרבה עיסוקים אחרים, ולכן בשמים לא בוררים. לוקחים בשמחה כל תפילה, כל דף גמרא! זה הזמן לנצל, אפשר להשיג הישגים אדירים במאמץ קטן יחסית. חבל להחמיץ".
עינים להם ולא יראו
מסופר על מרנא החזון איש שישב פעם בבית הכנסת בקובנא ועסק בתורה, ובדיוק הגיעה פלוגה של חיילים מהמשטרה הצבאית, כדי לתפוס משתמטים ולגייס אותם לצבא הליטאי בעל כרחם.
החזון איש היה שקוע בלימוד הלכות קידוש החודש, ולא שם לב לכל המתחולל מסביב, וגם כשסיים ללמוד קם ממקומו בעודו מהרהר בלימודו, ויצא החוצה בלי שידע שהוא מפיל את עצמו לידיהם של החיילים שבדיוק עמדו לפרוץ לבניין כדי לתפוס בחורים בני גילו שעדיין לא התגייסו לצבא.
וראה זה פלא, החזון איש עבר בין החיילים, והם לא ראו אותו. נתעוורו עיניהם מלראות, כי כוח לימוד התורה הציל אותו מכל רע.
ואם לגבי דבקות בתורה ובמצוות במצבי חירום עסקינן, נזכיר כאם מעשה שהיה עם מרן בעל 'שבט הלוי' זצ"ל, אך שכבר הזכרנו אותו במאמר לפרשת 'נשא':
כשעלה מרן זצ"ל לארץ עם רעייתו הרבנית בספינת מעפילים, וכשהתקרבו לארץ עשו סיבובים בים כדי להתחמק מהבריטים שניסו לעצרו את ההעפלה היהודית לארץ. אחרי מספר ימים נגמר הדלק והספינה היתה בסכנת טביעה.
היתה שם קבוצה של 16 אנשים שידעו היטב לשחות בים, והחליטו לקפוץ מהספינה ולשחות אל החוף, ביניהם היו גם מרן זצ"ל והרבנית ע"ה.
המעפילים האחרים אמרו, אולי נשחה כולם יחד, כך נוכל לעזור זה לזה, אם מי מאיתנו ייקלע למצוקה, אבל מרן הגר"ש ואזנר אמר לרבנית, אנחנו לא נשחה יחד איתם. אנחנו מתבדלים מהם, הם לא שומרי תורה ומצוות, וכך גם במצב של סכנת חיים, הוא לא ויתר על ההתבדלות. סופו של דבר היה שמבין 16 האנשים שקפצו למים, רק שישה הצליחו להגיע אל החוף, שניים מתוכם היה הרב והרבנית.
"איהר האט נישט קיין מורא?" – אתם לא מפחדים???
בימי מלחמת המפרץ הבחין מישהו ב'רבי דוד לייב' שהתרוצץ ברחובה של עיר, כדי לזכות יהודים במצוות הצדקה. רבי דוד לייב שוורץ שהיה גבאי צדקה אגדי, ולא היה אחד מתושבי או באי בני ברק שלא הכיר אותו, המשיך במלאכת הקודש שלו גם כשהפחד היה נורא ואיום, וכולם היו ספונים בבתיהם מאימת טילי סקאד של סדאם חוסיין ימ"ש.
שאל אותו יהודי את ר' דוד לייב: "איהר האט נישט קיין מורא?", אתם לא מפחדים???
רבי דוד לייב היה מלא וגדוש בהומור משובח, הוא הסתכל על היהודי הזה בתמיהה עצומה, הצביע באצבעו על קצה חוטמו ואמר לו: "תסתכל פה, מה אתה רואה?", "אמר אותו יהודי, מה אני רואה? כלום, אני רואה את האף שלך…".
ענה לו רבי דוד לייב: "נו. זה בדיוק העניין, אתה רואה את השפיץ של האף שלי!!! עכשיו אני שואל אותך, אתה יודע כמה גדול אזור גוש דן? זה אזור ענק, אז אתה חושב שמכל גוש דן הטיל הזה ייפול בדיוק על השפיץ של האף שלי? מה הסיכוי???".
ובאמת שאלה מעניית נשאל מרן הגר"י זילברשטיין, בהקשר זה: אם נשמעת אזעקה באמצע קריאת התורה, וכל המתפללים עושים כמו שצווינו על ידי התורה הקדושה "ונשמרתם", וממהרים אל המרחב המוגן, האם מוטל עליהם לקחת איתם גם את ספר התורה כדי להציל אותו מפני פגיעת רקטה, או שהסיכוי מאוד קטן, ואין צורך לחשוש???
פגז בבית הכנסת
בהקשר זה נספר מעשה שהיה עם רבינו הגאון מווילנא, והופיע בפנקס הקהילה שבאותו יום קבעו יום חג בווילנא והיו אומרים 'אנעים זמירות' אחרי התפילה…
ומעשה שהיה כך היה שבאותה עת היתה מלחמה קשה מאוד בין רוסיה ובין ליטא, והעיר וילנא היתה בקו החזית ונפלו בה פגזים רבים שגרמו למותם של 33 מיהודי העיר רח"ל.
ביקש הגר"א להכריז על יום תפילה, ונאספו כולם לבית הכנסת, אנשים נשים וטף ללא יוצא מן הכלל. והנה באמצע התפילה נשמעה חבטה עצומה וכל בניין בית הכנסת רעד. הגאון מווילנא אמר מיד "בטל בטל בטל", והסכנה חלפה. התברר שפגז רוסי פגע בכיפת בית הכנסת וננעץ בה, אבל בחסדי שמים לא חדר את הכיפה ולא נגרמה פגיעה בנפש.
באותו מעמד התבשרו יהודי וילנא שהמלחמה הסתיימה, לאחר שהליטאים החליטו באורח פלא להיכנע לרוסים, והסכנה חלפה בתוך שניה.
התברר לנו שהשכן הזה היה 'מחמיר' גדול
זכורני כשפרצה מלחמת המפרץ, היה פחד גדול ואימה גדולה בכל רחבי הארץ, אמרו לנו להכין חדרים אטומים, עם ניילונים ודבק וסמרטוטים רטובים, בנוסף למסכת האב"כ שהצטיידנו בהם.
והנה נפוצה השמועה שהמלחמה הגיעה אל סיומה עם תחילתה. אמרו אז שהאמריקאים הפציצו את עיראק, וסדאם חוסיין נכנע וכל החשש חלף.
הגעתי הביתה שש ושמח, תלשתי את הניילונים מהחדר האטום, קילפתי את הדבק מהשמשות, וכמעט זרקתי את המסכות לפח האשפה.
אבל בלילה שלאחר מכן נשמעה אזעקה…
פחד ורעדה נפלו עלינו, מיהרנו יחד עם בנינו בכורנו שהיה אז תינוק קטן, ורצנו אל בית השכנים, אך בקושי הספקנו להיכנס לחדר האטום שלהם לפני שהם ינעלו אותו וידביקו את הדלת מכל הצדדים בהתאם להנחיות.
התברר לנו שהשכן הזה היה 'מחמיר' גדול, ומאחר ונאמר לו שאפשר להתגבר על הנשק הביולוגי באמצעות אקונומיקה, הוא שפך בקבוק אקונומיקה על רצפת החדר האטום, ליתר ביטחון.
כל החדר היה מלא באדי אקונומיקה שצרבו לנו בעיניים, ולמרבה המזל היינו עם מסכות אב"כ, אולי הפילטרים שלהן עזרו קצת כדי להציל אותנו מאדי האקונומיקה הרעילים.
לא היו שום הנחיות מתי לצאת מהחדר האטום… כך חיכינו במשך שעות עד שהתברר לנו שכבר מזמן יכולנו לצאת ללא חשש…
האווירה הזאת היתה אווירה כללית בארץ, אנשים רבים ממש חיו בפחד נורא, וזכורני שמרן הגר"י זילברשטיין השכיל אז לרכך את האווירה עם שאלה מעניינת שלכאורה הגיעה לפתחו מיהודי המשרת בחיל האוויר האמריקאי…
הרי הגמרא אומרת שמי שרואה את בבל הרשעה צריך לקחת חול ועפר ולזרוק ולומר "וטאטאיה במטאטא השמד"…
מה קורה כשהוא נמצא במטוס ועובר מעל עיראק, אין לו אפשרות לזרוק עליה עפר, אבל הוא כן יכול לזרוק עליה כמה פצצות ששוקלות טון כל אחת… האם הוא צריך לומר את הפסוק, והאם הוא יוצא בכך ידי חובה…
העיסוק בשאלה הזאת העלה לציבור את המורל, ועשה לאנשים טוב על הלב…
בלב הסכנה
ואגב, באותה התקופה נוהג הייתי למסור שיעור קבוע בבת ים, והיתה לי שאלה מאוד מעניינת, האם אני צריך לצאת מבני ברק כדי למסור שיעור או לא…
שהרי מרן שר התורה גזר אז שלא יפלו טילים בבני ברק, ואכן במשך כל המלחמה לא נפל אפילו טיל אחד בבני ברק, למרות שבערים מסביב נפלו כמה וכמה, ואחד הטילים אפילו נפל ברח' יונה, שהוא רחוב משותף לבני ברק ורמת גן, וכמובן שהטיל נפל בצד של רמת גן.
מרן הגר"ח היה אומר אז שמי שלא חייב, שלא יצא מבני ברק, כי בני ברק היא המקום הבטוח ביותר בעולם.
לנוכח האמור שאלתי את פיו של מרן שר התורה, האם עלי לנסוע לבת ים למסור את השיעור הקבוע, או להישאר בבני ברק, הרחק מכל סכנה.
אמר לי מרן שאם זה כדי ללמד תורה לאחרים אז ודאי שאני צריך לנוסע.
כשעברתי בתל אביב, דרך 'בית דני', נפל עלי פתאום פחד. זה היה האזור שבו נפלו קודם לכן כמה וכמה טילים, וקיוויתי שלא תהיה עכשיו אזעקה כשאני נמצא במקום הכי מסוכן בארץ.
והנה… אשר יגורתי בא… קולה של האזעקה נשמע, ואני נמצא באוטו, תקוע בפקק באמצע תל אביב, במקום הכי מסוכן בארץ…
הרגשתי שאלו הרגעים האחרונים שלי עלי אדמות, אמרתי וידוי וקריאת שמע בארבע הדקות שהיו לי מרגע שנשמעה האזעקה ועד לנפילת הטיל, ואכן כעבור ארבע דקות נשמע פיצוץ נוראי… צבטתי את עצמי לבדוק אם אני עדיין חי, והתברר לי שאכן כך הם פני הדברים… היה אומנם פיצוץ גדול אבל לא קרה כלם ב"ה, כולם בריאים ושלמים…
מעניין לספר שדווקא מאז האירוע הזה, איבדתי את תחושת הפחד מהרבה דברים אחרים שקודם לכן הייתי קצת פוחד וחושש מפניהם, והדקות האלו שבהם השלמתי עם גורלי, דווקא נתנו לי לאחר מכן הרבה אומץ והכל היה לטובה.