"אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (מח ה)
אהבתו של אבא לתלמידיו לא ידעה גבולות. כבנים היו לו מעת שנכנסו ללמוד בין כותלי הישיבה. כבנים היו לו אף שנים רבות לאחר שעזבו את שעריה. כבנים היו לו גם משהקימו את ביתם או הרחיקו מעבר לים.
דאגתו לתלמידים הייתה כדאגת אב לבניו ממש.
בתפילותיו המשתפכות כלל את תלמידיו, כשם שבן כלול בתפילות אביו. בשנתו האחרונה נסע אבא במיוחד אל רבי יעקב אדלשטיין, לבקש ברכה בעבור תלמיד ותיק שהיה זקוק לישועה בנושא מסוים. בצאתו מהבית הזכירו לו: "כשאתה מבקש ברכה, זכור שישנם גם כמה מבני המשפחה שזקוקים לישועה בעניינים אלו ואחרים". "עכשיו אני הולך לבקש על התלמידים!", השיב אבא…
לעיתים הייתה לנו תחושה, שהתלמידים לדידו אינם רק כבנים אלא אף קודמים להם…
כאשר קרה ואחד מתלמידי הישיבה לא חש בטוב, היה אבא מבקרו בחדרו, ובהתאם לצורך הזמין אליו את הרופא ששכר בעבור הישיבה. תלמידים רבים זוכרים את דאגתו האבהית בעת שנפלו למשכב.
"באחד הימים חשתי ברע ושכבתי בחדרי בפנימייה", מספר תלמיד, "והנה, נכנס ראש הישיבה לבקרני. 'מדוע אינך הולך להיבדק אצל רופא?', שאלני. 'איני מסוגל לצאת למרפאה, אמתין מעט שהחום ירד', השבתי.
"מייד הזמין ראש הישיבה את הרופא, ובבואו נכנס עימו לחדרי והתעניין בכל פרט. הרגשתי שיש לי אבא בישיבה!"
"הייתי בחור צעיר", מספר תלמיד אחר, "ולאחר ניתוח ברגלי הייתי בבית, מרותק למיטתי במשך כמה שבועות. באחד הערבים נשמעו דפיקות על הדלת, והנה בפתח ראש הישיבה והרבנית שתבדלט"א. הם הגיעו במיוחד לבקרני, כשהרבנית 'חמושה' בליקר השוקולד המפורסם שלה. לא האמנתי למראה עיניי; ראש הישיבה עזב את כל עיסוקיו כדי לבקר בחור צעיר מתלמידיו!"…
הדבר היה בימי שבתה של הישיבה בשכונת 'עזרת תורה'. סערת שלגים השתוללה בחוץ, והרחובות הירושלמיים התכסו בשכבת קרח לבנה. אחד התלמידים המתמידים יצא מבית המדרש וצעד אל הדירה שבה התגורר, ופתאום החליק בשלג ושבר את שתי רגליו. הבחור הובהל לבית חולים, ולאחר טיפול שב לחדרו. אבא ביקש ללכת מייד לבקרו בדירתו. "הרחוב עדיין מושלג ומכוסה בשכבת קרח, והדירה רחוקה", ניסו התלמידים להניאו, "מסוכן לצעוד כעת ברחוב". בחור מהישיבה שוכב חולה בחדרו!", קרא אבא, "איך ייתכן להתמהמה מלבקרו?!"
כי לא היה זה 'בחור מהישיבה'. זה היה 'בן', וכשבן שוכב כאוב, שום שלג נערם לא ימנע מן האב לבקרו, לעקוב אחר מצבו ולנסות להפיג את כאבו.
השעה שתיים לפנות בוקר. שקט שורר בבניין הישיבה. בית המדרש התרוקן זה מכבר, והבחורים עלו על משכבם. והנה נתקף אחד התלמידים בשיעול חזק. השיעולים נמשכו ונשמעו היטב בחלל הפנימייה…
"והנה מגיע לאוזניי קולו החם של ראש הישיבה", סיפר התלמיד, "כנראה הוא למד בבית המדרש, ומששמע את קולות השיעול הבוקעים מהפנימייה, קרא לי לעלות אליו, התעניין בשלומי, ואף נתן לי לשאוף מהמשאף שהיה ברשותו, כדי להקל את סבלי".
בתקופה שנערכו שיפוצים בישיבה, עבר אבא באזור הבנייה, נתקל בברזל בולט ונחבל. תגובתו הדהימה את הסובבים: "כמה טוב", אמר, "שהדבר אירע לי ולא לאחד מהבחורים" – – –
בבחינת "מוטב יכנס החץ בי ולא בבני"…
תלמיד מישיבת 'אור אלחנן' לצעירים בטבריה, הגיע לשהות בשמחת תורה בישיבה הגדולה בירושלים. אבא אמר לו בחיבה: "הו, באת לשמוח איתנו בשמחת תורה!"
חלפו כמה חודשים, אבא נסע לביקור בישיבה בטבריה, ושם פגש את התלמיד, זכר אותו ואמר: "באת לבקר אותי בשמחת תורה, והנה – עכשיו באתי אני לבקר אותך"… התלמיד סיפר שההרגשה הנפלאה שקיבל אז מראש הישיבה, נתנה לו כוח ותעצומות עד סוף הזמן!
אחד מבוגרי הישיבה נסע עם שני בניו לקבל את ברכתם של גדולי ישראל. כאשר ניסו להיכנס לביתו של מרן הגראי"ל שטיינמן, סירבו הגבאים להכניסם. האב ובניו לא התייאשו, והוסיפו לחכות שעות ארוכות, בתקווה שבהמשך היום יצליחו להיכנס.
חלף זמן מה, והנה הם רואים את ראש הישיבה עולה במדרגות. כשהבחין בהם אבא, נשא אליהם את עיניו האוהבות ושאל: "מה קורה?"
האב סיפר כי הוא מחכה כמה שעות ואין נותנים לו להיכנס. "באמת, לא קל להיכנס", אמר אבא, "אבל אני כבר קבעתי עם הגבאים. בוא איתי!".
כאשר הכניסו את אבא אל הבית, החזיק ביד תלמידו ואמר לגבאים: "הם איתי!".
לאחר שיצאו אמר אבא לתלמיד: "הגבאים לא אהבו זאת, שכן הם ראו אתכם קודם בלעדיי, אבל בן לא משאירים בחוץ!"…
ליחס מיוחד זכו בני חוץ לארץ שהגיעו ללמוד בישיבה. אבא ידע שהמרחק מבני משפחתם מעיק עליהם, וחש צורך לתת להם יחס אבהי אף יותר מלשאר התלמידים.
ר' בנימין הולנדר, קרוב משפחתו של רבי שמחה וסרמן, הגיע מאנגליה ללמוד בישיבה וזכה מאבא לקבלת פנים מאירה. ואולם התקופה הראשונה לא הייתה קלה… הבחור לא שלט בשפה העברית, והתקשה להשתלב.
לאחר תקופה, בהיותו בחו"ל, התארח אבא אצל סבתו של ר' בנימין, והסבתא תיארה באוזני אבא את קשיי הבראשית של נכדה…
אין לתאר את עוגמת הנפש שהסבה ידיעה זו לאבא! "מייד כששב לארץ", מספר ר' בנימין, "קרא לי ראש הישיבה והטיל עלי תפקיד: 'מעתה, כל בחור שמגיע מחו"ל – עליך לקרבו, להסביר לו את סדרי הישיבה ולהכניס אותו לעניינים! ששום בחור בישיבה שלנו לא יחוש בודד או זר'".
גם תלמיד הישיבה ר' דוד וייסבארד הגיע מאנגליה.
"ההתחלה הייתה קשה מאוד", הוא מספר, "ובשנה הראשונה סבלתי מגעגועים עזים הביתה.
"באחד הימים קרא לי ראש הישיבה והמתיק באוזני סוד: 'הלילה אני טס לאנגליה ליום אחד, לשמחת בר מצווה של ידידי הישיבה. אמנם איני רוצה שבני הישיבה ידעו כי אני עתיד להיעדר, אבל אתה – כדאי שתכתוב מכתב להוריך, ואני אביאו אליהם בעצמי!'
"התרגשות אחזה בי; איך זכר אותי ראש הישיבה בטרדת ההכנה לנסיעה? איך חשב עלי? מיהרתי לכתוב מכתב להוריי ומסרתיו בידו.
"כשהגיע ראש הישיבה לבית הוריי, ביקש מאמי שתאפה במהירות מיני מאפה בעבורי, וכאשר שב ארצה קרא לי, מסר לי דרישת שלום חמה, ובפשטותו הרבה הניח לפניי את העוגות הטריות ממטבחה של אמא, אשר מעבר לים…".
תלמיד אחר זוכר איך קיבל אותו אבא, ומציין כי אף שהדבר היה לפני למעלה משלושים שנה, הוא זוכר את המעשה כאילו אירע זה עתה.
"הגעתי מדרום אמריקה, וההתחלה הייתה קשה ומבלבלת. באחד הימים נכנס ראש הישיבה לחדר השיעורים, ולפני שהחל הר"מ במסירת השיעור, ניגש אלי לעין כל, טפח על שכמי בחיבה ואמר לכולם: 'הגיע בחור חדש מארגנטינה. צריך לדאוג שהוא ירגיש בבית! לפחות כמה פעמים ביום צריך לטפוח על שכמו בחוזקה… עד שיתחיל ליהנות בישיבה!'"…
לא רק בתקופה הראשונה דאג אבא לבני חו"ל. לאורך כל שהותם בישיבה, זכר היטב כי רחוקים הם מביתם וממשפחתם ולקחם תחת חסותו; הוא סידר להם מקום לסעודות יום טוב שני של גלויות, ובתקופת בין הזמנים, שבה נסעו שאר הבחורים לבתיהם, אירח אותם בביתו.
ביום טוב שני של שבועות, נהגה הישיבה להקצות לבני חו"ל שולחן מיוחד בחדר האוכל, לסעודת חג. אבא היה מקפיד להצטרף אליהם לחלק מזמן הסעודה, לשיר עימם את ניגוני החג ולשוחח איתם בדברי תורה.
)מתוך ספר תולדותיו שעומד לצאת לאור)