"נח איש צדיק"
נח איש צדיק
אנו חבים את חיינו הרוחניים בכרמיאל למרן הרב שך זצ"ל. הרב לימד אותנו מסירות נפש לתורה מהי. כל מסכת חייו היתה – עשיית רצון הבורא יתברך. באחד המפגשים האחרונים שלי עם הרב זצ"ל הוא התבטא בפני בזה הלשון: "תזכור: אתה לא הקמת את הישיבה לבד, אני עזרתי לך להקימה".
ענוותנותו של מרן
לפני כמה עשרות שנים זעק הרב מנהמת ליבו כלפי בני הקבוצים, "במה אתם יהודים?
הרב שך דיבר על כך שבקיבוצים אוכלים נבלות וטרפות. עוברים עבירות חמורות. לא שומרים שבת ולא שאר המצוות. אין להם כל קשר ליהדות.
הארץ רעשה. מהומת אלוקים. איך הרב משמיץ את בני הקבוצים, 'מלח הארץ', משרתים ביחידות מובחרות בצבא…
ביקרתי אצלו כמה שבועות לאחר מכן. הרב סיפר לי שחבר הכנסת הרב רביץ ז"ל הביא אליו משלחת של בני קיבוץ כדי לנסות לישר את ההדורים. למרן שאהב כל יהודי בכל לבו, כאב הריחוק הנורא. הוא שמח שיש לו הזדמנות להציג לפני אותם יהודים רחוקים את משנתו.
השתוממתי על כך שהרב מספר לי על כך, ויותר מזה, כשסיים שאלני מה דעתי, האם נכון דיבר.
איזו גדלות. גם לאחר מעשה, הרב לא התקבע במה שעשה ובמה שאמר. בדק את עצמו, האם ראוי היה לנהוג כך או שמא לא.
לא להכשיל בעצה שאינה הוגנת
יום אחד לפני זמן תפילת מנחה בישיבה קיבל מרן שיחת טלפון מאחד הרבנים. הלה שאל שאלה בענין כלשהו, נתן לו הרב את עצתו, ואז נפנה ללכת את הישיבה.
היה זה בשנותיו האחרונות, כאשר כל פסיעה שלו היתה כרוכה במאמצים רבים. הדרך הקצרה מביתו אל היכל הישיבה, כחמישים מטר, ארכה כעשרים דקות.
הרב עמד במקומו, התפלל תפילת שמונה עשרה בלחש, ומיד לאחר מכן פנה לאחוריו והלך לביתו, שוב בקושי רב.
כאשר הגיע ביקש להתקשר לאותו רב, הלה עלה על הקו, ואז אמר לו מרן שלאחר מחשבה נראה שהעצה שנתן לו אינה טובה, שלא ינהג על פיה אלא בדרך אחרת.
באמצע התפילה גמר הרב בדעתו שהשיא עצה שאינה ראויה. זו מכשלה גדולה. הוא היה איש אמת במלא מובן המילה. ביצע מה שראה לנכון ללא היסוס. שלימות נפלאה.
מסירות נפש לתורה
באחת משיחותינו תיאר לי מרן את הקושי שהיה לו כשלמד בישיבה. בן אחת עשרה. משפחה עניה מרודה. שנים שלא ראה את הוריו. היתה לו חולצה אחת בלבד… כשנקרעה שלח אותה לאשה צדקת שתתקן אותה עבורו.
היום נוסעים הביתה על כל שטות. כדי להגיע לאהבת התורה של מרן צריך מסירות נפש. אנחנו לא בדרגות העוני שהיו באותו דור. ברוך ה' המצב שונה, לכל בחור יש כמה וכמה חולצות, וכך גם שאר הצרכים הגשמיים. כאמור, הרב היה מעורה עד מאד בנעשה בישיבה. תמיד חש חלק מהישיבה תמיד התענין מה קורה.
באחת מפגישותינו האחרונות אמר לי: הרב מרגלית תזכור שאת הישיבה בכרמיאל אני עזרתי לך להקים! ובאמת לולא התמיכה הנמרצת והחד משמעית של הרב הישיבה לא היתה קמה.
כאשר ניגשנו להקים את הישיבה התייעצנו עם כמה רבנים חשובים. האם כדאי להקים ישיבה בתוככי עיר חילונית כל כך. באותה תקופה בבית הכנסת היחיד הפעיל לא תמיד היה בו מנין של שומרי מצוות. עד כדי כך.
רוב הרבנים סברו שלא כדאי.
ניגשתי למרן. הרב התלהב, מיד נרתם למשימה. אמר: הרב מרגלית, אני אעזור לך. אם יש הורים שמתלבטים האם כדאי לשלח את בנם יקירם לישיבה בכרמיאל, שלח אותם אלי..
באותה פגישה סיפר הרב סיפור: כאשר רצו להקים את מסגרת 'בית יעקב' בפולין, היו שהתנגדו ליוזמה. היוזמים שלחו שליח שיעבור בין הרבנים ויחתים אותם על תמיכה בהקמה. כאשר הגיע האיש אל ה"חפץ חיים", חתם הרב מיד. הוסיף ואמר: יש לי בקשה. מעבר לחתימה אני רוצה לתרום תרומה עבור המוסד. ועוד בקשה יש לי, כל פעם שתגיע לראדין, תיכנס בבקשה אלי ואתן לך שוב תרומה.
המשיך הרב ואמר לי: אני אומר לך אותו דבר – בכל פעם שאתה מגיע לבני ברק. תיכנס בבקשה אלי ואתן לך תרומה.
לא היו אלו תרומות גדולות. הרב היה מפשפש בכיסים ודולה את אשר מצא. לפעמים מאה שקלים, לפעמים מאתים. אבל ערכן היה עצום, העידוד שהדבר נתן לנו לא יסולא בפז.
מסירות למען קיום הבטחה
בערוב ימיו נקלעתי שוב לבני ברק. כדרכי פניתי בין היתר לביתו של הרב. המשב"ק נכנס אל מרן החדרה ואמר שהנה הרב מרגלית הגיע. הרב אמר שאינו יכול לקבל אותי. כנראה היה ממש באפיסת כוחות.
ירדתי במדרגות והתחלתי ללכת ברחוב ראב"ד. לא פסעתי יותר מכמה פסיעות, והנה המשב"ק רץ אחרי: "הרב קורא לך".
מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר?
התברר שהרב נזכר פתאום: רגע, הרי אמרתי לרב מרגלית שבכל פעם שהוא בעיר יכנס אלי ואתן לו תרומה. זו היתה התחיבות שלי. התחיבות יש לקיים בכל מחיר.
רגישות לתחושות בחור זר ואלמוני
כאשר סיים המחזור הראשון שיעור ג', רצינו לסייע לבחורים להתקבל בישיבות גדולות טובות. אבל, מי מכיר את הישיבה החדשה שבכרמיאל?
נגשתי למרן עם בחור שחשבנו שהינו מתאים לישיבת פוניבז'. הרב שלח אותי לראש הישיבה עם בקשה אישית לקבל את הבחור. ראש הישיבה בחן את הנער. התרשם לטובה, וקיבלו לישיבה.
אחרי זמן מה, למרבה הצער, עזב הבחור את הישיבה.
הוא הגיע לבדו לפוניבז' מישיבה קטנה ולא מוכרת. בחור ביישן ונחבא אל הכלים. לא קיבל מספיק עזרה וסיוע. חש 'אבוד' בין מאות הבחורים ש'הרגישו בבית'.
שבוע לאחר מכן נתן הרב שך שיחה על כך. הוא קבל על שלפעמים מגיע בחור זר ולא מקבלים אותו כראוי. מרן הביע מחאה נמרצת על כך. כאב לו שלא תמכו בבחור ולא קיבלו אותו לחברה. זהו חיסרון בעבודת ה'.
זה היה הרב שך. אדם כה גדול במדרגות כה גבוהות, דאג לכל בחור גם לפרטים הקטנים.
"תגידי למנהלת שאני אמרתי שזה שם יפה!"
ישנו סיפור מתוק: יום אחד בשעות הצהרים נשמעו דפיקות על דלתו של מרן. המשמש לא היה בבית באותה עת. הרב ניגש בעצמו ופתח, והנה בפתח עומדת נערה.
כששאל למבוקשה סיפרה שהיא עולה חדשה, לומדת ב'אור החיים' ומתגוררת בפנימיה. שמה ז'קלין. המנהלת טוענת שזה שם לא יהודי, וצריך להחליף אותו. אבל, הנערה אוהבת את השם…
אמר הרב: "תגידי למנהלת שאני אמרתי שזה שם יפה!"
איזו רגישות, איזו חמלה. ברור, שגם הרב לא סבר שזה שם יאה לבת ישראל. ודאי העדיף את אחד משמות אימותינו, שרה רבקה רחל ולאה. אבל הוא חש את מצוקתה של הנערה ,ירד מיד לעומק דעתה. הבין עד כמה הדבר מפריע לה, ומיד תמך בדעתה כביכול.
שילוב כה נפלא. מצד אחד גדלות עצומה בתורה, עמקות נפלאה. ומצד שני – רגישות מופלאה לענייני בין אדם לחברו.
כאמור, אנו חייבים למרן הכרת הטוב עצומה. בשנים האחרונות תמך בנו מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל. אבל הכל הוקם על האדנים שיצק מרן הרב שך זצ"ל.
(מתוך הספר 'שיחות בהיכל')