'אמר ריש לקיש, אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל'" שבת פג:
קשר חזק ואמיץ שרר בין רבינו מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, למרן ה'חזון איש' זצ"ל, ובשל כך זכה לשמוע לא אחת גילויים מפליאים מפי קודשו. באחת הפעמים אמר לו ה'חזון איש' ביטוי מבהיל: "מיום שמלאו לי שמונה עשרה שנה למדתי תורה מתוך יסורים עצומים…".
ה'חזון איש' עצמו כתב כך לאחד מידידיו: "בהיותי שבור ורצוץ כל הימים ולא זכיתי לשום עונג מתענוגי החיים, נוסף לכאב הגוף ושבירתו כל הימים. העונג היחידי הוא לי לעשות רצון קוני, ואין לי צער יותר גמור מכישלון בעוון" (אגרות חזון איש חלק א, קנג).
מאידך גיסא, אמר הרב וואזנר, למרות זאת תמיד הוא הקרין שמחת חיים עצומה, מין אושר עילאי ובלתי מוסבר. אין זה אלא מפאת שהטמין את עצמו בתורה שהשכיחה ממנו את צרותיו הקשות מנשוא; חולי, עקרות ויסורים שונים.
בזמן לימודי בישיבת פוניבז', התנהלה על ידי היהדות החרדית מערכה קשה למען קדושת ישראל. מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל עמד בראש המערכה וניהל מלחמת חרמה בעוז ובגאון כנגד פורצי גדר. כדרכו הוא נטל על כתפיו את מלוא האחריות, ומטבע הדברים ספג את מרבית החיצים.
בעיצומה של המערכה, כשהיה נדמה לכולם שהמערכה מסתיימת בחוסר הצלחה, זכורני כיצד מרן זצ"ל נכנס להיכל הישיבה, ואני שישבתי בסדרים בצידו הימיני של ההיכל סמוך למקומו, השתוממתי לראות כיצד נכנס לבית המדרש ומתרפק בכזו חביבות על הגמרא. הוא אמר בהתרגשות: "אה! ממש גן עדן!… א'מחיה! אה! ממש גן עדן!…".
הרב שך החל ללמוד בחשק ובהתלהבות כאילו הכל מתנהל למישרין! "אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותנו", כאילו לא מתנהלת כעת מערכת קודש! אין מלחמת חרמה בחוץ!
החיים האמיתיים שלו הסתכמו כאן, מול הסטנדר, בד' אמות של תורה!
אספר לכם סיפור אמיתי: הכרתי בירושלים יהודי תלמיד חכם עצום צנוע ומעלי, מנקיי הדעת שבירושלים, הגאון רבי שלום רבינוביץ זצ"ל. הוא היה שקדן ובקי גדול במכמני התורה, אך מעולם לא רצה להתעטר בכתרה של תורה בשום משרה כל שהיא, ישב בקרן זוית ולמד תורה לשמה. הוא חיבר חיבור נפלא בשם 'שאילת שלום', בו נוכחים מעט בהיקף ובגדלות שזכה להם.
ביום מן הימים התלויתי פעם לאמי הצדקנית ע"ה כשהוצרכה לבוא לטיפול אצל ד"ר ליפו, רופא נודע ובעל שם במומחיותו הרבה לטיפול בכלי הדם, שם היו מחכים מטופלים רבים. כשבאנו היה תור ארוך של כארבעים איש שחיכו בשביל טיפול של חמש דקות. בידיו המבורכות הצליח להציל רגליים של המוני אנשים.
בחדר ההמתנה ישב רבי שלום רבינוביץ, שהיה למוד סבל. היו לו רגליים נפוחות, כאובות ומיוסרות. שמעתי אותו מתאנח באנחות קורעות לב מידי פעם. ניגשתי אליו ואמרתי לו: "רבי שלום אולי נשוחח מעט בדברי תורה", והוא נענה בחיוב להצעה.
והנה, הלא יאומן קרה. מיד כאשר התחלנו לשוחח בדברי תורה, מיד וללא השתהות הוא התלהט וחייך חיוך רחב, והחל להשמיע חידושים וחידודים נפלאים, פיו הפיקו מרגליות. בבקיאותו הגדולה בהלכות ובאגדות, הוא חרז דברי הלכה ודברי דרוש ומדרש עם גמרות שונות, והיו הדברים שמחים וערבים, וכך שוחח בדברי תורה עם כל היסורים והכאבים עד הגיע תורו.
קהל הממתינים היו מגוון רחב של אנשים, חלקם רחוקים משמירת התורה והמצוות. זכורני כיצד עמדו משתוממים מול המחזה המדהים. כיצד התורה מסוגלת להשכיח מהאדם את כל מועקותיו וצרותיו, ולהפיח רוח של חיים ושל שמחה גם במדוכא ביסורים!
הצדקת הדין של ה'רוגוטשובער'
עדות מרטיטה משנות עלומיו, השתמרה בזכרונו של הגאון רבי חיים קרייזוירט זצ"ל, רבה של אנטוורפן.
רבי חיים סיפר שבבחרותו נודע לו באחד הימים כי גאון הגאונים ה"רוגוטשובער" – רבי יוסף רוזין זצ"ל, מתעתד לעבור ברכבת דרך העיר קראקא בדרכו לוינה בירת אוסטריה. מטרת נסיעתו היתה לדרוש שם ברופאים עקב מחלה קשה שפקדה אותו. רבי חיים לא חשב פעמיים, לווה סכום כסף, וביקש שיודיעו להוריו שהוא מתעכב למספר ימים. מיד עלה לרכבת והתלווה אל ה'רוגוטשובער' עד לגבולות המדינה, שם הוא נאלץ לקטוע את נסיעתו ולא להמשיך עד וינה, משום שלא היתה בידיו אשרת כניסה לאוסטריה.
רבי חיים ציין תמיד, שה'רוגטשובער' היה ה'גדול' הראשון מבין הגדולים שזכה להכיר בחייו, והותיר עליו חותם עז ורושם מיוחד במינו. ובפרט זכור היה כי פניו של ה'רוגוטשובער' היו זוהרים כשל מלאך.
באותה נסיעה התלווה אל ה'רוגוטשובער', גם הגאון רבי מנחם צבי אייזנשטאט זצ"ל, חתנו של הגאון רבי יוסף נחמיה קורניצר זצ"ל רבה של קראקא, וכשראה רבי מנחם צבי שה'רוגוטשובער' מתפתל ביסוריו, רצה לבדח את דעתו, ואמר לו כך: "נדמה לי שהיסורים באמת כבר עברו מכם, אלא שמפני זכרונכם הפנומנאלי והמוחשי הינכם זוכרים את היסורים שהיו לכם קודם, והינכם חשים אותם כאילו היסורים קיימים כעת ממש, בעוד שבאמת הם כבר עברו קודם…".
ה'רוגטשובער' ביטל את הדברים. אך תוך כדי שיחה הוא התבטא דבר מבהיל: "יודע אתה למה יסורי התופת באים עלי ומציקים לי? כיון שמיום עמדי על דעתי התמקדתי בדברי הרמב"ם ולקחתיו כמורה דרכי בדרך הלימוד, אותו דייקא ולא אחר, וכיון שכמעט לא עסקתי בדברי שאר הראשונים, מלבד רש"י ותוס', לכן באו עלי היסורים הללו".
ואז הוסיף ה'רוגוטשובער' ואמר: "ואם אכן זוהי הסיבה ואין זולתה, מקבל אני על עצמי את היסורים הללו באהבה! משום שהרגשתי בשיטת הלימוד של הרמב"ם שהיא תואמת את תכונותי, ורק דרכה אוכל לעלות ולהתעלות… שוים לי כל היסורים הללו ובלבד שיכולתי להתעלות כראוי בתורה!"
נורא ואיום!
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')