בשנת תרפ"ז הגיע לביקור בארץ ישראל נשיא צ'כיה, תומס מסריק, שהיה ידוע כאוהב ישראל. ירושלים החרדית הקבילה את פניו בכבוד גדול. בראש הצועדים בקבלת הפנים היה מרן רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, מרא דארעא דישראל, רבה של ירושלים. ידועה התמונה שבה נראה רבי יוסף חיים צועד עם כובעו בידו, לצדו של מסריק.
לאחר קבלת הפנים הציבורית נערכה לאורח קבלת פנים מיוחדת מטעם "כולל שומרי החומות" של יוצאי הקהילות היהודיות האוסטרו-הונגריות, שצ'כיה נכללה בהן. במהלך נאומו הפריח הנשיא הצ'כי לחלל האוויר את השאלה: מה קרה לעולם שרמת מוסריותו ירדה פלאים?
השיב לו רבי יוסף חיים זוננפלד, כי העולם הלך והתדרדר כתוצאה מההתפתחות הטכנולוגית.
כהמחשה לדבר, פתח רבי יוסף חיים את חומש בראשית וציטט את הפסוק שנאמר בפרשת דור הפלגה: "ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשריפה ותהי להם הלבנה לאבן והחימר היה להם לחומר".
אמר רבי יוסף חיים: הפסוק הזה אומר דרשני! לשם מה תיארה התורה את אופן יצירת הלבנים? ובכלל, נראה כי התורה אינה אומרת במפורש מה היה חטאם של דור הפלגה. היא מספרת שהם בנו מגדל שראשו בשמים, אך אינה מגלה מה היתה כוונתם בבניית המגדל.
אלא – אמר רבי יוסף חיים – נמרוד הציב לו מטרה אחת: להביא את כל בריות תבל לכפירה בבורא עולם. אומרים חז"ל כי נמרוד היה "יודע רבונו ומתכוין למרוד בו" (רש"י בראשית י, ט), ורצה שכל העולם יצטרפו אליו במרידה באלוקי העולם.
הוא מתהלך בהרגשה של 'אני ואפסי עוד'!
במהלך הדורות היו אנשים שכפרו באלוקים, אבל כשהם נקלעו לצרה, באופן טבעי הם נשאו את עיניהם למרום וזעקו: "אנא ה' הושיעה נא". גם ברגעיהם האחרונים עלי אדמות הם צעקו לה'. נמרוד רצה ליצור עולם שכל בריותיו יחיו מתוך כפירה בבורא עולם, שירגישו בתוך תוכם כי הם אינם נזקקים לבורא עולם.
יש כמה דברים שיוצרים תחושה של הגנה לאדם – משפחתו, ביתו. יש הבדל בין צריף ובקתה לבית של קבע. בית קבע, שנוצר מאבנים, מעניק לאדם תחושת הגנה ובטחון. את האבנים חוצבים מן הסלע.
אחד מכללי דור הפלגה היה שאין לחצוב מדבר קיים, כי על ידי כך יוצרים תלות בבורא עולם. הם רצו להוכיח לעצמם כי הם 'מסתדרים' בלי בורא עולם, לכן הם למדו את השיטה איך ליצור לבנים מחימר ולא מן הסלע. אבל הכסילים הללו, כמו כל הכופרים, לא שאלו את השאלה הבסיסית: כיצד נוצר החימר, הרי הוא לא נוצר מאליו…
זה מה שבאה התורה להשמיע לנו: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה" – איננו זקוקים לבורא עולם, ניצור את הלבנים בעצמנו. נבנה מגדל גבוה, את המגדל נבנה בכוחות עצמנו, בלי שום תלות בבורא עולם. ראשו של המגדל יהיה בשמים, כדי שנוכל לטפס בו עד לשמים ולהילחם בבורא עולם.
הדעת נותנת, שכשרוצים לבנות מגדל גבוה עד לשמים, מחפשים את ההר הגבוה ביותר ועל פסגתו בונים את המגדל. אך אנשי דור הפלגה לא עשו כן. אדרבה, הם בנו את המגדל במקום הנמוך ביותר – "ויהי בנוסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער" (יא, ב). מדוע? כי הם רצו ליצור מגדל שאינו תלוי בשום דבר. כשהמגדל בנוי על ההר, הם נעזרים בהר שברא ה'. הם אמרו לקב"ה: איננו צריכים לשום עזרה וסיוע, אנחנו מסתדרים בכוחות עצמנו.
נוסיף לכאן את דברי רבי יונתן אייבשיץ, שדבריו שנכתבו לפני כמאתיים וחמישים שנה והם בגדר דברי נבואה של "חכם עדיף מנביא". הוא אומר שדור הפלגה היה מופלג בחכמתו, הטכנולוגיה שלו היתה מתקדמת מאד. הוא מתאר את המגדל ככָן שיגור לחלליות, כדי ליצור מגורים מחוץ לכדור הארץ. אמרו: כשאנו אנו נמצאים בתוך כדור הארץ נתלים בבורא עולם, אם נימָצא במקום אחר, מחוץ לכדור הארץ, לא נזדקק לבורא עולם…
מה עשה הקב"ה? בלבל את שפתם, ועל ידי כך הסיג אותם לאחור. הקידמה הטכנולוגית חזרה אחורנית.
אמר רבי יוסף חיים זוננפלד לנשיא צ'כיה: כל הרעיון להתעלם מבורא עולם דרך העצמה אישית, מביא את האדם להיות במרכז. הטירוף הגדול ביותר הוא כאשר האדם שם את עצמו במרכז, מטפח שיגעון גדלות ומעודד פולחן אישיות סביב עצמו. הוא מתהלך בהרגשה של 'אני ואפסי עוד'! הכל סובב אצלו סביב ה'אני'. הרודנים הגדולים בעולם לאורך הדורות לקו בשגעון גדלות ועודדו את סביבתם לפולחן אישיות. על ידי כך הם המיטו הרס וחורבן נוראים בעולם.
כך היה בדור הפלגה. כשהיתה נופלת לבנה מהמגדל הם היו מתאבלים, אבל כשהיה נופל אדם היו דוחקים אותו מתחת לרצפה. מאות אלפי אנשים נקברו תחת מגדל בבל. לימים, מאות אלפי אנשים נקברו בבניית החומה הסינית. כשהמניע הוא פולחן אישיות ושגעון גדלות, אין שום ערך לחיי אדם, העיקר שאני קיים ואני שולט וכולם רואים את כוחי ועוצם ידי. אני מרכז העולם, וכולם צריכים לסגוד לי.
העניין הזה , של ראיית הזולת והחשבתו, הקדשת מחשבה לזולת, תפס אצל גדולי ישראל מקום אפילו לפני הדאגה לעצמם ולצרכיהם, ואפילו לפני צרכיהם הרוחניים!
סיפר האדמו"ר מסיקוורא, מלפנים היה דר בעיר טעפליק, שם כיהן הגאון הידוע הטפליקער רב, בשנה אחת תר רבות אחר אתרוג ולא מצא, רק בערב החג השיג אתרוג מהודר ורכש אותו בממון רב, עמד שם אחד מנכבדי הקהילה וראה איך הרב משלם סכום הגון עבור האתרוג, למחרת ביו"ט ראשון חשק הלה לראות ביופיו של האתרוג ששילם עליו הרב ממון רב כל כך, ומה פלא שראה שהרב מוציא שלש מינים בלי אתרוג!
את תמיהתו הביע בפני הרב לאחר התפילה, ענה הרב בפשטות: בבוקר קמתי וניגשתי אל ארבעת המינים בשמחה, אך אז שמעתי מהבניין הצמוד קול זעקה, הבנתי שצריך שם עזרה וצעדתי למקום, נקשתי בדלת הבית שם דרה אלמנה לשעבר, משפתחו שאלתי מה ארע, עמדו שם האשה ובנה בוכים, וכך סיפרה, בעלי מזיווג שני קפדן, הוא הלך לטבול במקוה ובני מזיווג ראשון נטל את האתרוג הפילו לארץ והפיטם נפל, מי יודע איך יגיב בעלי כשיראה שנפסל לו האתרוג, מיד רצתי לביתי והכנסתי את אתרוגי לתוך הקופסה של שכני!
מעין זה היה מעשה אצל האדמו"ר רבי איתמר מנדבורנא, איש קדוש היה ותפילותיו תמיד בערגה ובדביקות. במיוחד כשהיה ניגש אל העמוד, קולו הנרגש והערב היה ממיס את הלבבות וכל הקהל היה נסחף אחר התפילה הענוגה.
בשבת אחת בשבוע בו חל יום היאצ"ט של אביו הרה"ק רבי מאיר מקרעטשניף זצ"ל, ידעו החסידים שבשבת זו יגש הרבי למוסף וגם אלו שלא הורגלו להתפלל עמו כל שבת מיהרו לבית מדרשו, ואכן לעליית מפטיר עלה הרבי, אך מה תמיהה היתה שלתפילת המוסף ניגש יהודי פשוט ללא זקן ופיאות קולו רחוק מלהיות ערב ותפילתו חלשה מאוד.
אחד היהודים שהגיע במיוחד בשבת זו והחמיץ ניגש אל האדמו"ר בסיום התפילה ותמה וכי לא שבוע שחל בו יאצ"ט של אביכם הוא. מדוע לא ניגש הרבי למוסף? אמר לו הרבי אכן כן, אלא שלפני התפילה ניגש אלי יהודי זה ואמר שהשבוע חל יאצ"ט ראשון לרעייתו שנספתה בשואה הוא מבקש את העמוד לתפילת המוסף, בשיקול פשוט הלא הוא כלל אינו חיוב ואני חיוב גמור היה ברור לא אוותר על העמוד, אך במחשבה שניה חשבתי מה יועיל לנשמת אבי יותר, תפילתי לפני העמוד או שמחת האיש שיתפלל על אשתו, התשובה היתה ברורה ולכן ניגש הלה!….
ומעשה שמעתי מהגאון רבי אליהו דיסקין שליט"א: היה יהודי בעל תשובה שהסתובב בפוניבז'. היהודי החל לסבול מפצעים סוכרתיים ברגליו, והוזקק כל יום לחבישות חדשות. מרן ראש הישיבה רבי גרשון אדלשטיין זצוק"ל היה צועד כל יום לביתו ועושה לו את החבישות.
משגילו זאת בני ביתו, שאלוהו: הלא ניתן לקבל את השרות הזה מקופת חולים, ומדוע הוא – ראש הישיבה – צריך לעשות זאת בעצמו? הרי זמנו יקר כל כך והוא מנצל כל רגע פנוי לעסק התורה, ומה אירע לו פתאום שהוא הולך לחבוש פצעים, במקום שאמרו חז"ל שבאפשר לעשות על ידי אחרים יעשוה אחרים ואל יבטל מלימודו?
ענה רבי גרשון: "החובשים בקופות חולים צריכים להספיק כמות גדולה של חולים, ולכן זמנם קצוב. הם מורידים את החבישות במהירות, זה גורם לפצעים שנדבקו להתקלף ויש בזה ייסורים למטופל. לי יש זמן, אני עושה זאת לאט וכך מונע ממנו ייסורים!"
אלף בינה – גמול דלים
אומרת הגמרא (שבת קד ע"א), שסיפרו לרבי, כי ילדים באו לבית המדרש ואמרו דברים נפלאים שלא נשמעו כמותם מאז משה רבינו ויהושע בן נון.
הם דרשו את צורתן ומשמעותן של כל העשרים ושתיים האותיות הקדושות שבתורה. וכך הם התחילו את דרשתם: "אל"ף בי"ת – אלף בינה, גימ"ל דל"ת – גמול דלים".
מדוע הרגל של הגימ"ל פשוטה לכיוון הדל"ת? – "שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים". ללמדנו שהגומל חסדים לא ימתין עד שהדלים והאביונים יבואו אליו, אלא ירוץ אליהם לחפש את טובתם ולעשות עמהם חסד.
ומה הטעם שהרגל של הדל"ת פשוטה לכיוון הגימ"ל? – שהדל והעני מצדו יבוא אל עושה החסד ולא יטריח אותו לבוא אליו.
ומה הטעם שהדל"ת מחזירה פניה מהגימ"ל? לרמוז לגומל החסד שייתן את הצדקה בצנעה, כדי שלא יבייש את המקבל.
אכן, אין ספק שאלו דרשות נאות, אך מהי החכמה הנפלאה הטמונה בהן?
הם לימדו אותנו יסוד חשוב ביותר במהותו של החסד: אי אפשר שיהיה "גמול דלים" בלי שיקדם לו "אלף בינה"! כדי להיות בעל חסד אמיתי יש צורך בלימוד תורה ובהתבוננות עמוקה, שתרומם את קומתו הרוחנית של האדם. להיות איש חסד בנוסח של גויי העולם – אין זה חסד, "וחסד לאומים חטאת" (משלי יד, לד). העם גרמני הוא העם המתורבת ביותר, אך הוא הוציא מתוכו את הרוצחים הגדולים והאכזריים ביותר!
כשאדם גומל דלים ועושה חסד מתוך אינטרס, כאשר הוא פועל מתוך שיקולים של כדאיות ותועלת, ברגע שמשהו או מישהו מתנגשים עם האינטרסים שלו, האיש המתורבת ביותר הופך בבת אחת לרוצח אכזרי.