שלהבת הנר ההולך וכלה האירה בקושי את החדר האפלולי. שקט סמיך ממלא את הקיטון הצר, עם אוירת דין עזה של 'יציאת נשמה'. הגאון האדיר רבי אריה לייב גינצבורג בעל ה'שאגת אריה' רוכן לעבר ר' אשר המוטל במיטתו ולוחש עימו את הוידוי עם הסדר הנאמר בעת הפרידה אל עולם שכולו טוב.
– – –
מיד עם בואו של ה'שאגת אריה' להתגורר בעיר הגדולה 'מץ' שבצפון מזרח צרפת, בשנת תקכ"ו, החל ר' אשר העני הצנוע וטוב הלב לשמשו נאמנה במסירות רבה. בא בימים היה השאגת אריה עם תחילת כהונתו במץ, בן שבעים, אולם הבטחה איתנה הבטיח לבני העיר כי יאריך ימים רבים ושנים על כסאו, ואכן זכה לזקנה מופלגת והגיע לגיל תשעים.
עיניו העצומות של ר' אשר נפקחו כדי סדק צר, והוא פתח את פיו בחולשה ולחש: "מעודי לא בקשתי שכר בעד עבודתי בבית הרב. אבל זאת הפעם אבקש על רפאלק'ה בני היחיד שעומד להיות יתום. ישים נא רבינו עינו על בני הקטן, שילמד תורה".
קרא הגאון בקול רם שיש בו עידוד ונחמה:
"אל לך לדאוג. אני עצמו אלמד עמו תורה!"
חיוך קל עלה על פניו החיוורות של הגבאי, ונשמתו יצאה בטהרה.
כתום ימי השבעה לקח השאגת אריה את רפאל הקטן לביתו, והתחיל מלמדו תורה. ימים רבים למד עימו והיה לו כאב אוהב ומסור. ואכן, הילד המחונן עשה חיל בלימודיו וכשהגיע לשנתו התשיעית כבר היה בקי בסוגיות הש"ס והפליא את כל רואיו בכישרונותיו ובהתמדתו.
אולם, השמחה לא ארכה זמן רב.
ערב אחד בושש רפאלק'ה לבוא לביתו של הרב. עדי ראיה העידו עדות מזעזעת כי רפאל הצדיק נחטף בלב ליבו של השוק, בידי אנשי המנזר הגדול שמחוץ לעיר…
היה זה מנזר גדול ממדים אשר עמד מחוץ לגבולות העיר. הכמרים הרשעים שוכני בית הטומאה היו מפעם לפעם שולחים את שליחיהם לתפוס ילדי ישראל ולהעבירם על דתם, רח"ל.
שמע הרב את הידיעה המרה, קרע את בגדיו בצער על רפאלק'ה שהלך ואיננו, צעד בקול מר ומירר בדמע עד שנתעלף ונרדם.
לפתע נתעורר כארי, וציוה להביא לפניו את נח החייט.
שמו של נח החייט נהגה בפי כל תושבי העיר בנימה מודגשת של זלזול ותיעוב. הכל הדירוהו והסבו פניהם ממנו. וזאת יען כי לפרנסתו עסק כחייט המנזר המשוקץ…
ניצב נח לפני הרב בחשש גדול, והרב פתח לעומתו וסיפר את כל המעשה הנורא. "דע לך נח, כי זה עתה חלמתי חלום ומן השמים גילו לי, שרפאל איתן בדעתו ואמונתו כברזל, ואינו נכנע לשכנועיהם של אנשי הכמורה. גילו לי עוד כי החדר בו הינו שוכן כעת, הוא זה הקבוע משמאל פתח היציאה של המנזר. האם תקיים דבר מה שאבקשך?" שאל לפתע הרב את נח.
"ככל אשר יצווה עליי כבוד הרב אעשה, בכל כוחי!" קרא נח, ולפתע נעשה גוו כפוף ונכנע, ובקולו שברון לב וחרטה כנה על קלקוליו.
"ובכן, גש הלילה אל גן המנזר, עֲלֵה בסתר דרך החלון המדובר לחדר בו כלוא רפאל, הוציאו וברח עד לעיירה פלונית, ותמסרנו ליד החוכר ר' יודל. והיה אם יחשוד בך הילד ויסרב לילך אחריך, תאמר לו שלוש מילים: "טעות לעולם חוזר", והוא בחכמתו יבין רמז הדבר, שכן בשיעורנו האחרון למדנו סוגיא זו.
כבר פנה נח לצאת למשימה החשאית והמסוכנת, וה'שאגת אריה' קרא לעומתו: "בשכר פעולה נועזת זו, הריני מבטיחך שאחרי אריכות ימיך תיקבר בסמוך אלי!"
– – –
שני לפידים בוערים ריקדו בשער המנזר, והטילו צללים מאיימים לגובהם הנישא. צעד אחר צעד התקדם נח, בדממה דקה ובלב פועם בפראות. כשניצב היה מתחת לאבוקות הבוערות, שלף מקל ארוך ובאחת השליך את הלפידים ארצה, אחר מיהר לדורסם ברגליו ולכבותם כליל. כעת שרר במתחם כולו חושך מוחלט ועמוק.
טיפס החייט לעבר חלון חדרו של רפאל, ופתח אותו חרישית.
זעקת בהלה נפלטה מפיו של רפאל המופתע, שישב על מקומו ער.
נח היסה את הנער במהירות והודיעו כי להצילו בא, ואף מסר לו את הסימן מאת הרב. חיש קל קפצו שניהם מן החלון, דילגו מעל הגדר, ובטרם יאיר הבוקר כבר באו שניהם אל בית ר' יודל החוכר.
כשהאיר השחר, קמה מהומה רבתי במנזר, הילד נעלם! הכמרים הבינו שידי היהודים בדבר ומיד ערכו חיפוש בכל מקום, אך לא העלו דבר.
מאותו יום לא ראה יותר ה'שאגת אריה' את רפאל, ורק היה מקבל ידיעות אודותיו. במרוצת השנים נכנס רפאל בין כתלי ישיבה רמה בעירו, ועלה ונתעלה עד שנכתר בכתר הרבנות בעיר. אחרי ששינה שמו ושם משפחתו, היו מחליפים ביניהם שאלות ותשובות בעניינים עמוקים בש"ס ובפוסקים.
נקפו ירחים ושנים. ה'שאגת אריה' הסתלק לבית עולמו בתמוז תקמ"ה, ונטמן בחלקה מיוחדת בבית הקברות המקומי במץ. לימים נפטר רב גדול אחר שהתארח בעיר ובפתע יצתה נשמתו ממנו, וקברוהו לימינו של הרב.
בצדה השמאלי של מצב ה'שאגת אריה' לא זכה עדיין אי מי להיקבר…
עברו כ"ח שנים מזמן המאורע, ונח החייט חלה את חוליו האחרון, וביום ה' לפנות ערב כשחש שקצו קרב, מיהר וקרא לכל טובי העיר וגילה להם את סודו, והוסיף ואמר: "מעיד אני עלי את השמים, שאמת בפי!" ובמילים אלו נפטר לבית עולמו. אך אנשי החברא קדישא לא אבו להאמין לדבריו, והחליטו לקוברו במקום הראוי לו כאחד הריקים אשר בעם.
למחרת ביום שישי בצהריים, כשהביאו את המיטה אל שער בית הקברות, נתקשרו פתאום השמים בעבים וגשם נורא ניתך ארצה. חושך ואפלה היה שם, וכמעט ולא ראו איש את אחיו. מחשש חילול שבת החליטו הקברנים לקבור את הנפטר באיזה מקום שיזדמן בקבר הראשון שהיה לפניהם.
כשחזרו לעיר שיבחו עצמם על שזכו להביא את הנפטר לקבר ישראל גם ביום סגריר ואפל שכזה. אולם משבאו ביום ראשון לבית הקברות נדהמו לראות שקברוהו על יד ה'שאגת אריה' – – – רעש גדול נתעורר בעיר.
כששמע רב העיר את המאורע, פסק להם כדבר הזה:
"חלילה לכם להוציא את הנפטר מקברו. אכן השמים העידו כי אמת בפיו, שכן הוא הציל נפש אחת מישראל והקב"ה הציל את כבודו…"
(עלון 'לודמיר')