והיו לבשר אחד (ב' כ"ד)
לאחר שקיבל הרב ישעיהו הבר זצ"ל, את ההחלטה לקום ולהיות שליח-הצלה עבור מטופלי הדיאליזה — מצא את עצמו מגשש באפלה.
בדרך כלל, כאשר אדם קם ומקיים ארגון יש לו מקור השראה. עומדת מול עיניו פלטפורמה כלשהי אותה הוא רוצה לחקות בצורה כזו או אחרת. כאן לא היה דבר כזה. הוא בא להקים דבר חדש. מקום של יש מאין. ארגון שאף אחד לא פתח לפני כן בארץ ישראל.
רבים הם ארגוני חסד שכבר הוקמו, כולם מבינים בשביל מה צריך לתרום מצרכי מזון ולמה חשוב לבקר קשישים – אבל מי כאן שמע על המושג "לתרום כליה".
איך אפשר להחליט שעושים את מה שלא יודעים איך עושים?
"אני לא יודע", אמר הרב הבר, "איך אפשר לחלץ את כל חולי הכליות ממלתעות הדיאליזה, אני לא יודע איך אפשר להשיג תרומות של כליות, אבל אני יודע שאני צריך לעשות את זה".
ובכן, יש לייחד זמן לבניית התוכנית. לשם כך קבע זמן שבועי קבוע בו ישב על תוכניות מדי מוצאי שבת ויראה איך אפשר להתקדם ולהתפתח.
החדר הקטן בבית, הוכרז כ"משרד" הארגון.
מוצאי שבת הגיע, על השולחן הונחה מחברת פשוטה ועט.
בעזרת סרגל גדול, שורטט קו לאורך הדף הראשון במחברת – והתקבלו שני טורים: על גבי הטור הימני נכתבה הכותרת "פרטי חולה", על גבי השמאלי נכתבה הכותרת "פרטי תורם'…
אבל איך אפשר להתקדם אל הפסיעה הבאה, אם ההליך החוקי, הרפואי וההלכתי – עדיין לא ברורים. לשם כך, התקשר אביו הרב צבי, אל הרב אברהם רביץ ז"ל, ששימש אז כחבר כנסת, ובעצמו היה מושתל כליה.
שיחה זו פתחה בפניהם אפיקים חדשים. הרב רביץ ז"ל הפנה אותם לנפרולוגים ורופאים מתאימים ולאט לאט התחילו הם לאסוף מידע: מהי השתלת כליה? איך היא תשפיע בעתיד על חיי התורם? על מה התרומה יכולה להשליך? מי יכול לתרום כליה? מה עובר על הגוף בעת התהליך?
כך נראו הצעדים הראשוניים של הארגון.
הרב הבר היה אדם יסודי מאוד. כל נושא נבדק אצלו עד לעומק – הן מהצד הרפואי והן מן הפן ההלכתי, הוא החל במסע בירורים שכללו פגישות ארוכות ומעמיקות עם רבנים ופוסקים ולצד זאת עם נרפולוגים ומנתחים.
במהלך השנים צבר הרב הבר עשרות שעות עם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, עם מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל. עם מורו ורבו מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל – ועם עוד מגדולי האדמו"רים ורבנים מכל המגזרים, מול כולם הוא ביקש ללבן את הנושא לעומק, לברר את כל הסוגיות ההלכתיות וההשקפתיות לפני שהוא יוצא לדרך.
סוגיות רבות שעלו והתלבנו, קיבלו תשובות. אחרי שהיו הנתונים ברורים חזר להתקדם עם התוכניות הלכה למעשה.
באותם ימים פנה האב הרב צבי אל הרב אברהם אלישיב, בנו של מרן הגרי"ש זצ"ל וביקש את עזרתו לקבל את עצת אביו מרן הרב אלישיב זצ"ל בנוגע לעצם פעילות הארגון. ואכן הרב אלישיב הביע דעתו, דעת תורה, שמותר ומצווה לתרום כליה – ובנו העלה זאת באגרת מיוחדת.
כמו כל דרך ארוכה, המתחילה בפסיעה אחת קטנה – גם ארגון ההצלה הגדול החל את דרכו במודעה פשוטה וקטנה בכתב יד שפורסמה בבתי כנסת ובחדרי מדרגות ברחבי העיר – ובמודעה במדור "רשות הרבים" בעיתון 'יתד נאמן":
"דרושה תרומת כליה לאדם בעל סוג דם A".
באחת הפעמים בהן הגיע הרב הבר לברר עוד פרט על ההשתלות, בבית החולים "בילינסון" – פגש אותו פרופסור מור, ראש מחלקת ההשתלות (כיום ראש המחלקה ב"שיבא") ואמר לו בחצי חיוך: "אני רואה, הרב הבר, שאתה רציני עם הרעיון שלך".
"בהחלט", ענה הרב בפשטות. "אני רוצה לחלץ את כל מטופלי הדיאליזה מבית הכלא שלהם".
ואתה לא חושב שזה רעיון קצת הזוי. הרי הרבה אנשים חלמו על זה לפניך וכולם נשארו בחלום, למה אתה מתאמץ כל כך על דבר חסר סיכוי?"
הפרופסור דיבר בטוב לב, חס על כוחותיו וזמנו המתכלה – בעמדו סמוך אל ההשתלה שלו עצמו.
"שמעני", ענה לו הרב הבר בשלווה. "אחד מגדולי הדור הקודם, הרב רבי יוסף שלמה כהנמן מפוניבז' זצ"ל, הגה לאחר השואה את הרעיון הגדול להקים ישיבה בבני ברק. רבים נדו לו בראשם ואמרו לו שאין זה אלא חלום ולא עוד. ענה להם הרב מפוניבז': 'אולי אני חולם אבל אינני ישן.
גם אני" הבהיר הרב הבר לפרופ' מור – "אולי אני חולם אך בהחלט לא ישן. דברים חדשים נראים כחלומות הזויים, אבל בלי חלומות כאלו איך היינו נראים? לאנשים קשה להאמין, זה בסדר אבל אני אתקדם בעזרת השם. מן הגיחוכים של כולם אבנה את הארגון שלי".
"אם ככה אתה בטוח", נכנע הפרופ' הנכבד, "אין לי כי אם לאחל לך הצלחה", והחל לסייע לרב הבר להשיג את כל המידע שהיה זקוק לו.
**
באותם ימי בראשית, פנו האב הרב צבי עם בנו, להרב נתן כהן, ממשרד פרסום חן, כדי לקבל ממנו עצה ותושיה ולהיעזר בו לחדור לתודעת הציבור.
וכה מספר הרב כהן:
מתחילה היה הדבר נראה כרעיון הזוי ומופרך, איש לא האמין בו – זולת האב ובנו שהיו חדורי שליחות ובטוחים היו בצדקת הדרך. 'איננו חייבים להצליח'. אמרו, 'אבל אנו חייבים לנסות'.
הצטרפתי אל הלהט, בהססנות, ופרסמנו יחד את המודעה הראשונה בעיתון יתד נאמן ובה נאמר שדרושים תורמי כליה. היתה זו מודעה קטנה למדי – אולם למרבית הפלא היא הניבה תגובות אחדות. אנשים התקשרו והצהירו כי הם מוכנים לכך.
התגובות נסכו ברב הבר כח ובטחון, כי אכן יש בקרב עם ישראל רוח נדיבה. אפשר לצאת לדרך כי אכן יש אל מי לפנות ויש מי שייענה. מודעה נוספת הביאה אנשים נוספים והענין החל להתקדם בצעדים איטיים.
האב, הרב צבי, העניק דחף כביר אל הענין – והבן, הרב, יישם אותו בפועל. אנשים החלו נכנסים לתהליכי הכנה לתרומה. החזון – שהחל מאפס – החל הופך למציאות של ממש.
הרב הבר היה נחרץ לכונן את המפעל האדיר הזה. לבו אמר לו כי זה תפקידו בחיים. בהיותו בעל אישיות נדירה, קורנת וכובשת לב, פתח לפניו דלתות שהיו נראות כנעולות – וסלל דרך, שהיתה נראית מתחילה כנטולת הגיון.
יחד עם זאת החל הרב הבר לאתר תורמי כסף אשר יממנו את הפעילות – ויתנו לו את האפשרות לצאת במודעות גדולות יותר. הוא החליט שלא לקחת על עצמו התחייבות כספיות שאינו יכול לעמוד בהן. בחר שלא להיכנס לחובות ועשה הכל כדי שחשבון הבנק של העמותה לא יגיע אף פעם למינוס של שקל. אם היו לו תורמים, ביצע בכספם פעילות פרסום. אם לא היה תקציב לכך, נמנע והמתין.
הוא העדיף לכתת רגליו ולהתדפק על פתחי נדיבים – ולהשיג את הכספים בדרך קשה זו – מאשר לקבלם בקלות בדרך עקלקלה שחסר בה מן התום והיושר.
"לימים" – מעיד הרב כהן – הייתי עד קרוב לניקיון כפיו וגודל ישרותו. היה זה כאשר הבחין פעם שהופקד בחשבון הבנק של העמותה סכום של מאות אלפי שקלים. על אתר עלה בלבו החשד כי מאחורי תרומה אדירה זו מסתתרת כוונה לא רצויה. הוא בירר את זהות המפקיד והשיב לו את הכסף במלואו.
שמירתו בעקביות על טוהר התור, בלי לקדם איש, גבה ממנו כוחות. לא אחת היה מדובר על מכריו הקרובים, שבאופן טבעי ציפו לכך שהרב הבר – ידידם האישי – יעשה למענם ויקדם את יקירם בתור ההמתנה המפרכת. אולם הוא עמד בנסיון ושמר על נאמנותו".
**
בתקופה הראשונה של פעילות הארגון – שעדיין נקרא: "ידידים למען חולי הכליות" – היה צורך לעגן את הפעילות באופן שלא תסתור את חוק ההשתלות, שאסר לעבור השתלות בארץ ובחו"ל תמורת תשלום.
נוצר צורך להוכיח לאנשי הממסד שמדובר בארגון אלטרואיסטי (=מייטיב, נדיב לב) הפועל ללא מטרות רווח כלל.
הרב הבר לא נרתע, אם צריך להוכיח הוא יוכיח. בסיועם של אנשים שונים ביקש וגם קיבל פגישות עם גורמים שונים בשלטונות – במטרה להנגיש את הנושא של תרומות הכליה בצורה הנכונה. לגרום לאנשים להבין שלא מדובר כאן חס וחלילה באינטרסים אישיים, שיבינו למה נכנס לנושא הזה. שיהיו מודעים לכך שתרומת הכליה מצילה את חייו של הנתרם.
בשובו מאחת הפגישות הללו, סיפר לרעייתו על מה שהתרחש בה:
"היתה המון חשדנות", אמר, "אנשים רצו להבין מה המניע שלי ולמה אני מנסה להקים ארגון שיעסוק בתרומת איברים. דיברתי בצורה פשוטה. סיפרתי להם שאני מושתל כליה מזה מספר חודשים ותיארתי באוזניהם מה זה אומר להיות מחובר למכונת דיאליזה, אמרתי להם שבכל יום, בשעה שאני מברך ברכת מתיר אסורים, אני מכוון על כך שזכיתי לצאת ממאסר הצינורות. את הכליה שלי אני לא יכול לתת לכל אלו שעדיין נמצאים שם, אבל את הלב אני תורם להם. לא באתי כדי לפתוח משרד ממוזג, באתי מהמקום הכי סובל, אני רוצה לעזור לאנשים לצאת מסבלם. ישבו סביב אנשים קשוחים מהלשכה של שר הבריאות, ועדת הרווחה ושר האוצר, והיו כאלו שהזילו דמעה".
ואז הוסיף לומר את הדברים הבאים:
"כשדיברתי ראיתי מול עיניי מבטים של אהדה ושל הזדהות. רק אחד או שניים ישבו שם ושידרו עוינות של ממש. הרגשתי שהם משדרים לי בלי מילים: 'אתה רוצה להקים ארגון? נראה אותך. הרבה אמרו את זה לפניך ולא עשו דבר. אבל דע לך. גם אם תצליח לא כדאי לך להצליח מאוד. כל עוד תהיה קטן אנחנו נסבול אותך, אם תגדל נעצור הכול", אמר והשתתק.
המילים היו קשות להכלה.
לאחר מכן התייצב ואמר: "לא משנה מה היה שם, ברוך ה' אנחנו מתקדמים. אין ברירה, השבע לעולם לא יבין את הרעב. רק מי שטופל בעצמו בדיאליזה, יבין את המצוקה של המטופל בה, אני הייתי שם ובעזרת ה' אקח איתי את 'כורסת הדיאליזה' לכל מקום אליו אגיע…"
זה מה שאכן עשה.
***
עם ראשית הפעילות, החלו אחיות ורופאים להפנות אליו חולים – כדי שיציע להם את עזרתו הכבירה.
הוא יידע את מטופלי הדיאליזה על האפשרות להשיג עבורם כליה. עז היה רצונו לעזור לאנשים והיה מוכן ללכת להסביר להם למה כדאי להם לקבל עזרה.
בשיחותיו איתם, תיאר לפניהם איך החיים שלו חזרו לשפיות. אנשים היו ספקניים ופסימיים. קשה היה להם להאמין שבמקום שבו נכשלו קרובי משפחה, יצליח אדם זר. אבל הם הודו על ההצעה ונתנו את פרטיהם, מה אכפת להם לנסות?!
אחת מן ה"מסכימות" לעזרה היתה אמא לילדים קטנים, אשת חינוך מיוחדת, משכמה ומעלה – שחייה נעצרו כאשר בבת אחת חדלו כליותיה מלפעול.
הרב הבר, עמל לחפש עבורה תרומה. כמה אנשים בדקו התאמת רקמות וקיבלו תשובה שלילית. אבל הרב הבר לא התייאש והמשיך לחפש, דרך המודעות. ברוך ה' נמצא התורם המתאים. היא שהיתה למושתלת הכליה הראשונה של הארגון.
רב היה אושרו על החיים החדשים שקיבלה אישה דגולה זו – אשר כיום מקדישה את חייה לטיפול בנוער ופועלת גדולות ונצורות.
***
הוא חלם לחסל את רשימת הממתינים להשתלה. היה לו חלום, והוא האמין שהוא יכול להתממש – שכאשר מתגלה חס ושלום אדם החולה בכליותיו, יקום אדם מבני משפחתו ויתרום לו כליה. במידה ואין מי שמתאים או מסוגל לכך מבחינה רפואית – תמצא המשפחה מתנדב בעל לב רחב שמוכן יהיה לתרום את כלייתו.
כאשר כל משפחה תדאג ליקירה – עד מהרה יקבל השתלה, עוד בטרם יזדקק להגיע לטיפולים המתישים. זה היה חזונו, והוא ראה את החזון הזה הולך ומתגשם אל מול עיניו בסייעתא דשמיא.
"האובססיה שלי", אמר לימים בראיון, "חלום חיסול רשימת ההמתנה להשתלת כליה בישראל – רודף אותי ולא מניח, כמו תולעת מכרסמת. עלינו להוביל למצב שבו ישראל תהיה הראשונה בעולם, סביר גם היחידה בעולם, בה לא יחכו להשתלת כליה מעבר לחודשים ספורים. כל הנזקק להשתלה, יזכה בה מיידית. אני ממש אובססיבי לזה ומתפלל לעזרת בורא עולם".
מידי פעם, כאשר היה נקרא לדבר ברבים – כגון בשמחות של מכרים, תלמידים ובני משפחה – ניצל את ההזדמנות ודיבר לפני הנוכחים בגודל מעלת תרומת הכליה. להפתעתו ולשמחתו, השומעים לא התרעמו על כך שאינו מדבר על ענינא דיומא, כנהוג, אלא כרו אוזן בהתפעמות לשמע דבריו בעלי החידוש.
אירע רבות שהרב הבר שוחח עם אדם במשך כמחצית השעה, ובתוך כך הדביק בלהטו את איש שיחו – ובן-השיח החל מתעניין על נושא תרומת הכליה. פעם נשאל מה סוד הקסם הזה, איך מצליח בשיח קצר לשכנע אדם להתעניין בצעד כה משמעותי, נענה ואמר: "לעולם לא אשכנע אדם לתרום כליה זו נתינה מידי גבוהה ומיוחדת. כן אעשה הכל כדי להנגיש עבורו את כל המידע ואאפשר לו לזכות במצווה עצומה זו" – – –
עמלו היה לשנות את התודעה הציבורית – ולחלחל את המציאות שתרומת כליה לא מותירה חותם רפואי, אלא חותם אצילי, אכן, אף ניתוח אינו חף מסיכונים, אך מדובר על סיכון נמוך בלבד.
***
במהלך השנה הראשונה, מאז ההחלטה על הקמת הארגון, זכה הרב הבר להשיג באמצעות פעילותו ארבע תרומות כליה.
לא היה קץ לשמחתו על כך שזכו להיות שלוחי שמים להבאת מזור ומרפא וחיים חדשים לארבעה אנשים. "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא".
במהלך העשור הבא זכה הרב הבר לחולל מהפך אדיר בעולם. הוא הביא את הבשורה הגדולה ביותר בהיסטוריה הכלל עולמית: התרומה האלטרואיסטית. תרומת כליה בהתנדבות.
בפטירתו בשנת תש"פ, עמד מספר ההשתלות שהושגו על ידי הארגון, על שמונה מאות!!!. הרב ורעייתו ליוו באופן אישי כל תורם ונתרם, כל אחד ואחת מהם אומצו בחום על ידם ונעשו להם כאחים של ממש.
הקשר האישי שלו אל התורמים והמושתלים, התבטא בשיחות הכנה שביצע עמם לפני הניתוח – ובביקורים שערך אצלם, עם רעייתו. לאחר הניתוח. אך זה היה רק הפתח למערכת קשרים ענפה שהחלה מאז וממשיכה עד היום. הוא נעשה לחלק נכבד ממשפחתם והם ראו בו דמות בעלת השראה לכל המשך חייהם.
מופעים היה לראות איך שעובדי העמותה ותומכיה. נסחפו אחרי הלהט שלו. הם ראו בעבודתם ובתרומתם – שליחות של ממש. אף המושתלים. ברצותם להכיר טובה נעשו לגדוד ענק של עזרה בכל תחום שהיה נצרך.
טבע הדברים, שמקבל טובה, מבקש להיעלם ובוש להראות את פניו. אולם מושתלי הכליה שעל ידי מתנת חיים הוכיחו את ההיפך. הרב הבר העניק להם את התחושה שהם לא 'מקבלים' אלא נותנים'.
הסיפור הנפלא הזה חזר על עצמו שמונה מאות פעם בחייו, והמספר הזה ממשיך כיום לכפול את עצמו.
משפחת "מתנת חיים", הולכת ומתרחבת. מאות איש ברחבי הארץ, נענים לקריאת הארגון ומגיעים מרצון לתרום מגופם עבור הזולת. מי כעמך ישראל.
[מתוך הספר "הרב הבר" ]