ונברכו בך! (י"ב, ג)
החלום של כל יהודי, הוא להיות מסוגל לתת, להעניק, לעזור ולתמוך. אין תחושה טובה ומענגת יותר מהתחושה שמישהו היה זקוק לעזרה, פנה אלינו, נענה ברצון – ואנחנו פתרנו עבורו את מצוקתו. אין דבר שנותן יותר סיפוק לאדם, מההרגשה שמישהו היה זקוק לעזרה, והוא – בכשרונותיו, בעצותיו, בתמיכתו או במילותיו – השכיל לסייע ולעזור לו.
הבעיה היא, שלא כולם מוכשרים לכל סוגי העזרה והסיוע. אמת, אין ספק שכמעט כולנו יכולים להאיר פנים, לסייע לקשיש לשאת שקיות, או לומר מילה טובה. אבל כמה מאיתנו מוכשרים למשימות יותר משמעותיות של עזרה וסיוע לזולת? כמה מאיתנו יכולים להעניק עזרת אמת בתחום שהוא לא תחום העיסוק שלנו, והעזרה הזו תהיה אכן משמעותית ומועילה?!
הבה נתבונן: יהודי שנתון במצוקה כלכלית קשה – רק מתי מעט, בעלי יכולת, יכולים לסייע לו בתמיכה כלכלית שתשנה את גורלו. יהודי שנתון בבעיה רפואית, רק אנשי מקצוע רפואיים יכולים לעזור לו, בגבולות הידע שלהם. אדם נתון במצוקה חינוכית, אישית, משפחתית, או כל מצוקה אחרת – מעט מאוד אנשים יכולים לסייע לו באמת, להעניק עצה טובה, עזרה אמיתית, משהו שישנה את המצב מן הקצה אל הקצה.
זה בסדר. כי לא תובעים מאיתנו לעשות משהו שאיננו יכולים, לבצע משימה שאיננו מוכשרים לה. כל אחד, בכשרונותיו, בכוחותיו, עושה הכל כדי לגמול חסד, לסייע לזולת ולתמוך בו. ועדיין, כמה גדולה השאיפה להרחיב את גבולות הנתינה, להיות מסוגלים להשפיע יותר, להעניק יותר, להקל יותר על הזולת, להיות מוכשרים וטובי לב עוד יותר – כדי להרבות טוב וחסד, ולהתרגל לתחושה רוחנית נפלאה זו, שאנו מעניקים, מסייעים, עושים טוב לאחרים…
לא זו אף זו: אנו יודעים ומאמינים, שכשיהודי עושה חסד, מרבה עזרה וטובה לזולת – הקדוש ברוך הוא משפיע עליו טוב, מעניק לו יותר, מסייע לו ומרחיב את יכולותיו. מהי אפוא הדרך לזכות לאותה ברכה? כיצד ניתן לפתוח בשמי שמים שערי חסד ורחמים, ולהשפיע עלינו טובה וברכה?!
כדי לענות על השאלות הללו, מעניקה לנו פרשת השבוע הצצה לעבודתו בקודש של אבי האומה, אברהם אבינו עליו השלום, שמידתו מידת החסד. בפרשת השבוע נאמר, כי אברהם אבינו יהיה לגוי גדול, והובטח לו 'ונברכו בך כל משפחות האדמה', כלומר: שכל אומות העולם יתברכו מכוחו, הוא מקבל את המפתח להעניק להם טוב.
כיצד זכה אברהם אבינו לכח המשפיע הזה? כיצד הניח את ידו על המפתח הפלאי של הנתינה, ההענקה, הברכה וההשפעה? מגלה רבינו יונה, מגדולי הראשונים, שסודו של אברהם אבינו הוא סוד שכולנו יכולים לאמץ:
אברהם אבינו מידתו חסד, כל חייו עסקו בנתינה, בסיוע לזולת. מראשית הווייתו הוא מכניס אורחים, נלחם למען לוט בן אחיו ומוסר נפשו למענו, מתמסר לכל עובר אורח וזקוק לעזרה. הקדוש ברוך הוא לא רצה לדבר אתו כל עוד בן אחיו נמצא עמו – אך הוא בחר להוסיף ולהחזיק בידי בן אחיו גם במחיר הזה. הקדוש ברוך הוא נגלה אליו – אולם הוא עסוק בהכנסת אורחים.
כלומר: אברהם אבינו היה כל כולו התמסרות והקרבה של נתינה ורצון להשפיע טוב, ולכן משמים ניתנה לו הזכות לממש את שאיפתו, ולהחזיק במפתח השפעת הטוב על היקום כולו! הואיל והוא היה כל כולו להבה של מסירות נפש ורצון להקריב למען הזולת – נתנו לו משמים את הכח להעניק טוב ולסייע באמת. היות וכל מהותו ושירת חייו היו נתינה והענקה, תוך התמסרות בכל הכח – הקדוש ברוך פתח לו את השער להיות המשפיע טוב וחסד לכל ברואי עולם.
כלומר, מידת החסד, 'שריר הנתינה', יכולת ההענקה – זה משהו שאפשר וכדאי לפתח, בדרך הבאה: פשוט לעשות חסד. להרבות טוב, ובעיקר – לעמול למען החסד, לחשוב איך ניתן לעשותו בצורה מושלמת, לעשות הכל כדי שהחסד יהיה מיטבי, מיקל, מסייע – ולהיות נכון להתאמץ ולהקריב לשם כך.
וככל שיהודי מתמסר למען חסד, מקריב למען העשיה לזולת, פועל בכל הכח ובמלוא העוצמה כמיטב כשרונותיו לסייע ולהרבות חסד – מסייעים לו משמים ומעניקים לו יכולות גוף ונפש, ממון ואנרגיה, להיות בעל חסד אמיתי בכל נימי נפשו, לסייע לזולת יותר מיכולתו, ולהיטיב בכל יום ושעה לכל מבקש עזרה!
'חזרות' שהרטיטו לבבות…
הימים ימי ערב פסח תש"פ, הימים שחלפו על כולנו תוך הסתגרות בבתים וחרדה של ממש מאימת הנגיף והשלכותיו. הוראות הסגר פשטו בכל רחבי תבל, אין איש יוצא ובא מביתו, הכל ערכו את הסדר בבתיהם שלהם – בלי לארח ובלי להתארח. בבניין מגורים אחד בבורו פארק שבניו יורק מתגוררת אלמנה מבוגרת למדי, שבכל השנים הורגלה לארח את ילדיה הנשואים או להתארח אצלם, אולם השנה – אט אט הבינה כי תיאלץ לערוך את ליל הסדר לבד.
כמה מצמרר לשמוע את המילים הללו, להתבונן בהן ולו לרגע. לא מדובר בלערוך את הסדר עם ה'משפחה הגרעינית', למעשה – מדובר על עריכת ליל הסדר, הלילה המרגש והנעלה בשנה, ללא משפחה בכלל, או ליתר דיוק – ללא אף אדם נוסף בסביבה. כמה מדכא ועצוב לערוך ליל סדר בצורה כזו, לשבת כך – אלמנה לבדה, גלמודה ובודדה, לעשות קידוש על היין, לשאול את עצמה את ארבע הקושיות, לאכול את הסעודה ולסיים בשירת הלל דומעת מאי פעם…
אחד משכניה, שהעריך כי זה מה שיעלה בגורלה, החליט לעשות מעשה. הוא התקשר אל האלמנה, והציע הצעה שאי אפשר לסרב לה: הוא בביתו יגרור את השולחן הגדול של הסלון אל מול דלת הבית, ואף היא בביתה – תביא את שולחנה ותציבנו מול דלת ביתה שלה. בעת עריכת הסדר, לכל אורכו, שתי הדלתות יישארו פתוחות ברצף, וכך – בלי להתארח כמובן – תזכה האלמנה לחוות סדר משפחתי מרגש ושמח, אמנם לא בחברת ילדיה – אולם לפחות בחברת שכניה!
ההצעה קסמה לה במיוחד. אמת, אין כמו סדר משפחתי, אולם בצוק העתים, כשלא ניתן לצאת מהבית, לפחות תחווה סדר כהלכתו, בחברת משפחה, ילדים עליזים, שירה במקהלה ותחושה חגיגית. ואכן, בליל הסדר, הדלתות והלבבות נפתחו לרווחה למשך שעות ארוכות…
השכן ערך את הסדר במנגינה נעימה, ילדיו השתתפו בחדווה, ואת הבניין כולו עטפה הילה שמימית נרגשת של יציאה לחירות. כל אחד ספון בביתו שלו – אולם החיבור קיים, החגיגיות נושבת, הסדר נערך כהלכתו. שעות ארוכות ארך הסדר, ילדיו שאלו 'מה נשתנה' במתיקות נפלאה, והאלמנה פשוט התמוגגה מכל רגע…
בשעה מאוחרת בלילה נסגרו הדלתות, לאחר ברכת 'חג שמח' חגיגית. את האמת לא ניתן לכחד, היה זה סדר אחר ממה שהורגלה אליו משפחת השכן הטוב – הוא נערך מול דלת פתוחה, השולחן הוזז ממקומו למרחב צפוף מול דלת הכניסה, גם השירה והסדרי הסדר הותאמו לאורחת שבדירה ממול – אבל הכל היה שווה כדי להטעים אלמנה מצוף הסדר המשפחתי…
וכמעשהו בליל הסדר הראשון, כך גם בליל הסדר השני. בחו"ל הלא עורכים שני סדרים, ואף בלילה השני נפתחו הדלתות. שוב נערך סדר מהודר וחגיגי כדבעי, בהשתתפות משפחת השכנים בדירה אחת, והאלמנה לבדה – בדירה ממול, מחוברת עם הסדר שלהם, מתרגשת עימם, הכי קרוב שאפשר לליל הסדר המשפחתי אותו הכירה מאז ומתמיד…
החג חלף עבר לו, ובמוצאי החג, בלילה הראשון של חול המועד, התקשר בנה של האלמנה לדרוש בשלום אמו, כיצד עברו עליה ימי החג ולילות הסדר, כיצד חשה את יפעת החג ונפלאותיו, והאם שיתוף הפעולה עם השכן עלה יפה. האלמנה הנרגשת לא מצאה את המילים לתאר את ההתרגשות שאפפה אותה, את הסדרים המרוממים שחוותה, את החגיגיות שחשה בכל נימי לבה, ואז הוסיפה עוד כמה מילים, שהרטיטו את לב בנה:
'אתה יודע', אמרה האלמנה, 'האמת שממש הופתעתי לגלות, כי למרות שאנחנו והשכן לא שייכים לאותה קהילה, אולם המנגינות והנעימות שהשכן משורר – זהות לחלוטין לאלה שהיה שר אביך, בעלי זכרונו לברכה. בכלל, במהלך כל הסדר לא הרגשתי זרה או לא מכירה, הסדר היה דומה לחלוטין לסדר אותו אנו מנהלים בביתנו כל השנים. זו היתה הרגשה נפלאה לחוש חלק מהעניין, להכיר, לזהות ולהזדהות עם כל ניגון ונעימה, כל קטע ואמירה!'
הבן נפעם, וגילה את אוזן אמו בהתרגשות: 'אפתור לך את התעלומה, ואז תגלי רובד נוסף, קסום ומאיר, כמה טוב ובעל חסד הוא השכן. ובכן, לפני כמה ימים, הוא התקשר אליי, ובאמתלא כלשהי ביקש לדעת אלו ניגונים שורר אבא זכרונו לברכה, באלו קטעים מההגדה התעכב, מה היו הנהגותיו ומנהגיו. הוא רצה לדעת את כל הפרטים, ולא הניח לי עד שביקש ממני להקליט עבורו את הניגונים שאבא היה משורר בליל הסדר!
רק עכשיו אני מבין: בעצם, השכן הטוב שלך פשוט שינה את ליל הסדר שלו. הוא פשוט התאים את עצמו – התאמה מושלמת ומלאה – לליל הסדר אליו הורגלת, לשירה ולנעימות אותן את מכירה, למנהגים ולצורה שאת מחבבת. היה חשוב לו להכיר כל ניגון, לבטח שורר את השירים הללו עם ילדיו והכין אותם מבעוד מועד, כדי שליל הסדר יהיה עבורך מרגש ונעים, כדי שהחסד אותו הוא עושה – יהיה מושלם בתכלית!'
הסיפור, שפורסם בגליונות 'דרשו' מפי מכר המשפחה, מדהים ומעורר השתאות. כשבוע לפני ליל הסדר, בכל בתי ישראל שוררת קדחתנות של עשיה. הנגיף משתולל בחוצות, החרדה חודרת ללבבות. ויהודי אחד, שכן נעים הליכות, שכח מכל אלה, שם את כל דאגותיו וטרדות הכנת החג בצד, והתפנה כל כולו – הוא ובני משפחתו, לערוך 'חזרות' לקראת קיום ליל הסדר שונה ממנהגם הרגיל, התואם לטעמה של שכנתו האלמנה, שיהיה מרגש וחגיגי עבורה ללא כל תחושת זרות או ניכור!
העולם סוער ורוגש, לכל אחד יש אינספור משימות לבצע, והוא – כל כולו נתון בלהרנין לב אלמנה, בלתת לה ליל סדר מושלם, בלהגיש לה את העזרה בצורה הטובה והמועילה ביותר. הוא לא רק הזיז את השולחן, לא רק פתח את הדלת, לא רק ערך סדר תוך חיבור עם דירה סמוכה – הוא גם נערך מבעוד מועד, התאמץ מעל ומעבר, התמסר – הוא וילדיו – בכל הכוחות – כדי שהסדר יהיה מושלם עבור האלמנה הבודדה, שתתרגש ותחגוג כתמיד!
אחים יקרים, כולנו יכולים לזכות להיות יהודים של חסד, שכל המהות שלנו תהיה להיטיב ולעזור, לסייע ולתמוך, להעניק ולהקל. כל מה שצריך וכדאי כל כך לעשות, הוא לפתח חשיבה של חסד, לעורר את הרצון, ולפעול בכל הכוחות, בכל העוצמה ותוך מסירות והקרבה – כדי להקל על הזולת. וככל שנרבה בעשיית חסד ונתמסר למען המשימה הזו, כך נזכה שבורא עולם יעניק לנו את הכוחות והיכולות להרבות חסד, להשפיע טוב, להקל ולסייע מכל הלב!
סוד ההצלחה של השניים שהצליחו…
אחת הישיבות החשובות ורבות המעלה בלונדון של לפני כשבעים שנה, היתה ישיבת 'תורת אמת', בראשה עמד הגה"צ רבי משה שניידר זצ"ל. קול התורה פעם בה בעוז, מאות תלמידים – מ'סלתה ושמנה' של ניצולי שואת יהודי אירופה – שקדו על התורה בהיכלה. טובי מוכשרי עולם הישיבות, אלו המיועדים לשמש כגדולי וגאוני הדור ברבות הימים, כולם מצאו להם שם את החממה שתגדל אותם בתורה ובעבודת ה'.
באחד הימים, נקלע לישיבה בחור, שעד מהרה הבין שספק אם הגיע למקום הנכון. הוא לא היה מוכשר כחבריו, ההבנה והריכוז היו ממנו והלאה. אמת, הוא ניחן בכח רצון ותשוקת אמת לשקוד על התורה, אולם בהיכלה של ישיבה שכולם אריות שבחבורה – התקשה למצוא את מקומו, התקשה להבין או לקלוט, התקשה להיות חלק מסדרי הישיבה.
כמה מרבני הישיבה, שמצבו של הבחור נגע לליבם, ביקשו מהבחורים שיקדישו מזמנם כדי לשבת ללמוד עם הבחור המתקשה, לסייע לו להבין ולהצטרף לקול התורה הקסום. רוב רובם של הבחורים הצטדקו כי עיתותיהם אינם בידם, עז חפצם ללמוד בעצמם, להספיק יותר, להתעמק יותר, אין להם את הפנאי להקדיש זמן לבחור זה…
לעומתם, שני בחורים נענו לאתגר ברצון ובשמחה. רק שניים. שניים שהבינו שללמוד עם בחור מתקשה – זה לא בזבוז זמן, זה ניצול זמן מיטבי. שניים שהבינו שלהעניק לבחור אחר מהזמן ומהכישרון – זה לא חיסרון, זה יתרון. שניים שהבינו שאמנם הלימוד עם הבחור המתקשה הוא איטי ומסורבל, נטול עומק ודורש מסירות והקרבה, אולם לסייע לבחור כזה ולפתוח בפניו את שערי התורה – זו משימה חשובה מאין כמותה!
ואכן, אותו בחור ישב ולמד בהתמדה עם שני הבחורים שניאותו לסייע לו, להקדיש מזמנם היקר, לוותר על הספקים אישיים ולעשות הכל כדי שיצליח. המאמץ גם השתלם – כי עם הזמן נפתחו בפני הבחור מעיינות החכמה, הוא הצליח להדביק את הפער, ושקד על התורה בהבנה, התמדה ועמקות כחבריו, וגם עלה ונתעלה במעלותיה…
מבחן הזמן הוכיח משהו פלאי: כל אותם בחורים שהתנערו מהבחור המבקש עזרה, שלא רצו להקדיש לו מזמנם היקר, שהסבירו והטעימו כי הם רוצים להספיק ללמוד הרבה, והלימוד עם אותו בחור אינו משרת את מטרתם להפוך לתלמידי חכמים גאונים – כל אלה איש לא שמע מהם ברבות השנים…
ושני הבחורים הללו, שבחרו להקריב מזמנם ומכוחם, שהחליטו להקדיש חלק ניכר ממאמציהם וכשרונותיהם, שהתמסרו בכל לב ונפש למען הבחור האומלל – שני אלה גדלו וצמחו לגאונים מפורסמים, הלא המה הגאון רבי יצחק טוביה ווייס שליט"א – גאב"ד 'העדה החרדית', ורעהו הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, ראב"ד 'העדה החרדית'.
הנה כי כן, כפי שמעיד סיפור זה אותו סיפר הגה"צ אב"ד סאנטוב שליט"א: מלעשות חסד – איש לא הפסיד, מלסייע לזולת – אי אפשר לאבד דבר. ההיפך הוא הנכון: ככל שבוחרים להתמסר למען הזולת, לעשות חסד, לחפש דרכים להיטיב ליהודי אחר, להיות נכונים לוותר ולהקריב כדי לסייע – כך זוכים שהקדוש ברוך הוא מעניק בתמורה שפע הצלחה וסייעתא דשמיא, פותח את השערים ומעניק את ברכותיו.
כולנו יכולים לעשות חסד: לדרוש בשלום יהודי בודד או קשיש, לסייע בקניות, בחציית כביש, בהארת פנים, בהכנת כוס תה, בסידור ספרים וברבבות דרכים אחרות. עשיית חסד היא מצוה זמינה, כמה כדאי להסתער על כל הזדמנות, להיות נכונים לוותר ולהקריב למען המטרה. וככל שנרבה חסד, נוותר מעצמנו ונפעל למען הזולת – כך בורא עולם ייטיב חסדו עימנו, ויעניק לנו שפע דרכים ואפשרויות להרבות חסד, להיטיב, וגם לגלות כמה הרווחנו מהחסד, בזה ובבא!
נתינה שנתנה כפליים…
ר' משה הוא אברך יקר, שמזה כמה שנים עשה לעצמו מנהג יפה להביא את שמחת החג לבתי אלמנות וגלמודים. נוהג הוא להתרים מתנות, לארוז אותן באריזות נאות ומשובבות עין, ולשלוח אותן אל הבתים החשוכים, להאירם קמעא לקראת החג. כדי להצליח במשימה, דרוש לו אולם רחב ידיים, בו יפרקו משאיות את המתנות, מתנדבים יארזו אותן, יצמידו ברכה מלבבת, ומשם – לשילוח לכל רחבי הארץ.
הוא פנה אל בעל אולם שמחות, והלה ניאות לתת את אולמו למען המטרה, חינם אין כסף. דא עקא, שבשל תקלת תיאום קטנה, כאשר הגיעה המשאית עם המתנות – היה זה בשעת לילה מאוחרת, כאשר בעל האולם נם את שנתו. המשאית ביקשה לפרוק את תכולתה, אך האולם נעול היה על מסגר ובריח, ולא נעים להעיר את בעליו שהעניק את האולם בחינם…
בעוד ר' משה עומד מול המשאית העמוסה ושערי האולם הנעולים, עבר במקום אברך מוכר, מידידיו של בעל האולם, ובראותו את המחזה והבין את המצב – נענה ואמר כי ברשותו מפתח של האולם, ומכיון שבעליו אישר – הרי שהוא יכול לפתוח את שעריו לרווחה. בשמחה ובטוב לבב נפתחו השערים והמשאית החלה לפרוק את הסחורה, אולם דבר אחד היה מוזר: הם לא הצליחו להדליק את התאורה באולם, והמשאית נפרקה היישר אל האולם החשוך…
בינתיים, ניסה מחזיק המפתח להבין היכן התקלה, מדוע לא יעלה האור באולם. בעזרת פנס חיפש ומצא את ארון החשמל, וגילה כי הפיוז נפל, מסיבה לא ברורה כל מערכת החשמל הפסיקה לפעול. הוא מיהר להרים את המתג הנפול, ורק לאחר שעלה האור, והוא החל להתהלך באולם מואר כדבעי – מיהר לחדר ההקפאה…
שם הוא גילה מקפיא מלא, עמוס לעייפה. אילו לא היה האולם נפתח בעוד ליל, אילו התקלה לא היתה נחשפת זמן קצר אחרי שקרתה – היה חולף זמן רב עד שהיו מגלים אותה, והקפואים שבמקפיא היו מפשירים, תוך גרימת נזק כספי עצום לבעל האולם. הודות לחסד הנלבב – התקלה נחשפה כשהבשר עדיין היה קפוא, ובעל האולם ניצל מנזק כספי כבד!
סיפור מופלא זה, אותו סיפר המשפיע הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, מאיר את העיניים: לפעמים יהודי עושה חסד, וחושב שהוא נותן, הוא מעניק, הוא מוותר משלו… לא תמיד מגלים כיצד, אבל תמיד תמיד לתת זה לקבל, להעניק – זו חוויה שמחזירה את עצמה בכפל כפליים. הבה נרבה חסד וטוב, נעניק מכל הלב, ונזכה שבורא עולם יעניק לנו מטובו, ישיב לנו כגמולנו הטוב!