מרגלא בפומיה דרבינו לבאר, איך הוציא רבן גמליאל אלף זוז על רכישת אתרוג כמו שמסופר בגמ' (סוכה מא:) הרי זהו יותר משליש מנכסיו? וביאר, שכל ענין הידור מצוה עד שליש, נאמר רק בדבר שיש לו ערך כספי מסויים, ועל חלק זה יש להוסיף עד שליש, אבל באתרוג הרי הערך הכספי שלו הוא רק מעט, ומה שמשלם הרבה אינו מצד הערך הכספי שלו, אלא מחמת חשיבות המצוה, ממילא לא שייך המושג של שליש, אלא המחיר שמשלמים הוא לפי ערך החשיבות שלו, ולכן ר"ג שילם אלף זוז.
בזה ביאר, מה שנהגו בזמנינו כשאדם לוקח לבתו חתן תלמיד חכם משלם לעיתים הרבה כסף, ולכאורה הרי אינו מחוייב יותר משליש, אלא מכיון שחתן ת"ח אין לו ערך כספי, אלא משלמים לפי החשיבות שלו, ממילא יכול ליתן יותר משליש.
מספר המחנך רבי יחיאל יעקבסון
מספר המחנך רבי יחיאל יעקבסון: בהיותי ילד ראיתי את רבינו פעמים רבות. בית הורי שכן ממול לישיבת "קול תורה" ובכל פעם שהייתי חוזר מהתלמוד תורה בצהריים. הייתי רואה את רבינו ממתין להסעה. ומסביבו עומדים בחורים ומשוחחים עמו בלימוד.
בתור ילד הייתי עומד ומדמיין לעצמי, שגם אני הייתי רוצה לשאול אותו איזו שאלה. יום אחד יצאה המשאלה מגדר מחשבה, ולפתע בלי שאתפוס כיצד קרה הדבר, מצאתי את עצמי פונה אל גדול הדור ואומר לו בבטחה, יש לי שאלה, הוא ניגש אלי התכופף קמעה וחייך את חיוכו הממיס לבבות: כן. ילדי, מה השאלה.
שאלתי אותו, הרי נאמר במשנה (מכות כג:) "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", אם הקב"ה רוצה לזכות אותנו והוא חפץ שיהיה לנו טוב, מדוע הוסיף לנו מצוות, אדרבה שיוריד מעט מהמצוות, אז יהיה פחות סיכוי שנכשל? רבינו חייך אלי בטוב לבו ואמר: "שאלה טובה שאלת בני!"
ובחיוך ובסבלנות פתח והסביר לי בנועם: נתחיל עם תחילת היום, ההלכה מורה לנו איך להתלבש, ידוע לך למשל כיצד עפ"י ההלכה יש לקשור את שרוכי הנעליים? כן, עניתי. נועלים ימין ואח"כ שמאל, קושרים שמאל ואח"כ ימין. נו, ואתה מקיים זאת? כן!
המשיך רבינו ואמר: תחשוב על ילד שלא זכה ללמוד תורה, או אפילו על גוי. איך הוא נועל נעליים בבוקר. האם הוא מכניס את שתי רגליו לשתי הנעליים בבת אחת, או שהוא נועל קודם נעל אחת ואח"כ את השניה? ודאי הוא נועל קודם את האחת ואח"כ את השניה. אח"כ איך הוא קושר בבת אחת את שתיהן? לא, הוא קודם קושר את האחת ואח"כ את השניה. נו, ילדי, הוא אמר בחיוך: רואה אתה כמה גדול חסד ה' עמנו השי"ת, כביכול אומר לנו הקב"ה, בניי אהוביי, כה גדולה אהבתי אתכם עד ש"מתחת לפני האדמה" אני מחפש לך מצוות. הרי בין כה וכה במשך כל ימי חייך, תמיד תנעל נעל אחת ואח"כ את השניה, ותעשה זאת אלפי פעמים ואולי אף יותר, אבל אני אומר לך באיזה סדך לעשות פעולה זו, כדי שתיחשב לך למצוה. אתה תתרגל לנהוג בצורה כזו וכך בלי משים תצבור לעצמך במשך החיים אלפי מצוות בלי שעשית דבר.
הנה, הצביע רבינו על עצמו, תראה, אני איש זקן קשירת שרוכי הנעליים הינה פעולה פשוטה ויומיומית שכל אחד עושה פעמיים ביום ואפילו יותר. אלו שבע מאות מצוות בשנה שבעת אלפים בעשור ובלי שום טרחה, מצדי הולך אני לדרכי ורכבת מלאה מצוות נגררת אחרי.
ומעיד רבי יחיאל: כה עצומה היתה השפעת דבריו עלי, שבהיותי בר מצוה וסבי קנה לי שעון, הפצרתי באבי שיחפש עבורי בהלכה, אולי ישנו איזה ענין לענוד את השעון דוקא על יד ימין ולא על יד שמאל, אבל הוא לא מצא.
רוצה אני לבקש אם שייך לזכותני היום במצוה זו
אירע פעם בשמחת תורה בהיותו בישיבת "קול תורה" כמנהגו, שלאחר שעלה לתורה לחתן תורה אמר לגבאי כהאי לישנא: מצות הגבהת ס"ת היא מצוה גדולה וחביבה עד למאד והמגביה נוטל שכר כולם (מגילה לב.) ואני כבר שנים רבות איני זוכה למצוה זו, כי חושבים שאין זה מן הראוי לכבדני בה, לכן רוצה אני לבקש אם שייך לזכותני היום במצוה זו. כמובן שקיימו רצונו (אך אמר שאין בכחו לעשות הגבהה כפי שיש נוהגים לעשות בשמחת תורה בהפיכת הכתב כלפי העם ולכן עשה ההגבהה כרגיל בכל ימות השנה).
והעידו שכאשר הגביהו את ספר התורה, ניכר היה עליו פחד שמא יתנדנד הספר תורה ביד המגביה. וכאשר ארע שהתנדנד הזדעזע ונחרד כולו. ופעם כיבדו אדם מבוגר בהגבהה ולמרות שהיה רב עיר חשובה, שאלו רבינו היש לו כח להגבהה זו.
יראת כבוד עצומה לספר תורה
היתה לו יראת הכבוד עצומה לספר תורה, וכשליווה את ספר התורה וכן כשעלה לתורה הבחינו בהכנעה המיוחדת. כמו כן כאשר נתכבד בעליה נישק את הס״ת בטליתו לפני הברכה הראשונה וגם לאחר סיום הברכה השניה בענין זה סיפר הגרח"פ שיינברג שכאשר ביקר פעם רבינו בישיבת "תורה אור" בשבת לרגל שמחה משפחתית התכבד בעליית שלישי וכשהגרח"פ הבחין בהנהגתו זו למדה ממנו, זאת למרות שהוא עצמו נהג תמיד כשעלה לתורה לנשק הס"ת בטליתו רק לפני הברכה הראשונה, אולם לאחר העליה לא נישק לפני הברכה משום חשש הפסק. אולם כאשר הבחין שרבינו נישק גם בברכה השניה לאחר סיום הברכה החל נוהג בעצמו כך.
כאשר רצו פעם לכבדו בכתיבת אות בספר תורה ורצו להביא את יריעות ספר תורה לביתו נחרד מההווה אמינא, שיביאו אלי את הספר?! באומרו, אלך בעצמי, למרות שהיה זה בשכונה מרוחקת. כמו כן הקפיד שבחורים צעירים מאד לא ישאו ספרי תורה בעצמם.
הגאון רבי אליעזר יהודה וולדינברג (בעל ה"ציץ אליעזר"), סיפר בהתפעלות שהבחין פעם שבמשך כל ההקפות בשמחת תורה היה רבינו שרוי בשמחה וצהלתו על פניו, אולם כאשר נתנו לו להקיף עם ספר תורה נעשו פניו רציניות והיה נושאו באימה ביראה ובכובד ראש.
כך סיפר בן רבינו הגאון רבי אברהם דב (גאב"ד טבריה), סיפר אחד שעבר על מאות תמונות של רבינו ותמיד הוא נראה מחייך, אולם שם לב שבתמונות שהוא אוחז ס"ת נראה על פניו כובד ראש מיוחד. הוסיף הגרא"ד שבשמחת תורה כילדים הם היו הולכים להתפלל במניין השכונתי שהיה שם שמח מאד, אבל רבינו הלך להתפלל במנין של יוצאי אשכנז, כי שם נהגו הידור בכבוד ספר תורה.
הטעים זאת בן רבינו הגאון רבי עזריאל, הנהגות אלו נהג אאמו"ר ע"פ דברי הרמב"ם (פ"י מספר תורה הי"א) וז"ל "מצוה ליחד לספר תורה מקום ולכבד את אותו המקום ולהדרו יותר מדאי וכו' וכל מי שישב לפני ספר תורה ישב בכובד ראש ובאימה ופחד שהוא העד הנאמן על כל באי עולם שנאמר "והיה שם בך לעד" ויכבדנו כפי כוחו ואמרו חכמים הראשונים כל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות".
עליה ב"שמחת תורה" מאיזה גיל?
ב"שמחת תורה" הורה רבינו לתת עליות, אך ורק לילדים שלומדים גמרא ואת כל היתר יוציאו בברכה שאומרים ב"כל הנערים", הוא החל בכך כאשר אירע פעם שנשאר באחד ממנייני ילדים אלו שאומרים בלי כובד ראש, וילד אחד הביט באומרו את הברכות בעד החלון לראות שאמו שומעתו, וכשהבחין רבינו בזה החליט כנ"ל
(מתוך הספר 'גאון ישראל')