כדאי לצטט כאן יסוד המובא בספרו של הגאון בעל ה'אומר לציון', שהוא אחד מחכמי ג'רבה. על הפסוק (בראשית, י"ח י"ט):
"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו", אומר רש"י: "…ולמה ידעתיו? – למען אשר יצוה, לפי שהוא מצוה את בניו עלי, לשמור דרכי".
וקשה, הרי כל תלמיד בחיידר יודע ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ועבודת ה' היא שלא על מנת לקבל פרס! ואם כן, כיצד יתכן שהקב"ה אומר, שמפני שאברהם מצוה את בניו ללכת בדרך ה', לכן 'ידעתיו'?!
ומתרץ ה'אומר לציון': 'היום לעשותם, ומחר לקבל שכרם'. אבל כל זה בזמן שהמצוות אינן נעשות על ידו בשמחה; אולם כאשר האדם מקיים את ציוויו של הקב"ה בשמחה, במקרה זה משלמים לו את שכרו גם כאן, בעולם הזה. וכך כותב גם גיסי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א בשם ה'דבש לפי', הוא החיד"א.
מרן הגר"ח מוסיף, שזה הפירוש בפסוק (תהילים, ס"ב י"ב) "אחת דיבר אלקים, שתים זו שמעתי", דהיינו שדוד המלך אומר, שבכל מצוה שהשי"ת ציוה אותו, הוא מקיים בעצם שתי מצוות, ראשית, מפני עצם קיום המצוה, ושנית – מפני שהוא עושה אותה בשמחה.
ומשלו משל על כך, ואמרו, שעשיר אחד, עשה סעודה גדולה לרגל שמחה שהיתה במעונו, והזמין אליה רבים ממקורביו. והנה, היו אנשים שהסעודה היתה עליהם לטורח, והם הסתכלו כל הזמן על השעון לראות מתי יסתיים כבר האירוע כדי שיוכלו ללכת לביתם. העשיר ראה זאת, והגיש להם את מנות-הסעודה במהירות ופטרם לביתם, אבל, האנשים שישבו בסעודה במנוחה ובשמחה, ושמחו בשמחתו של העשיר, כיבדם בעל-הבית ביותר, ואף נתן להם לאחר הסעודה מתנות לרוב.
שמעתי סיפור מפליא על מי שקיים מצוות בשמחה, ובאמונה תמימה בהשם יתברך. אחד מרבני שכונת 'בית וגן' בירושלים סיפר על בני זוג שלא זכו לפרי בטן, ולאחר שעברו עליהם 15 שנים בטיפולים קשים, הודיע להם הרופא המומחה שטיפל בהם, שמבחינתו אין מה לעשות יותר, ואם שואלים אותו – הם לא יוכלו לזכות כבר בילדים.
האב – הת"ח שמע את הדברים, ושאל את הרופא אם יוכל להשתתף ב'סיום' שהוא מתכונן לערוך בעוד מספר ימים. הרופא לא ידע מן-הסתם מה זה 'סיום', אבל הבטיח לבוא.
הת"ח עשה סעודה, אליה התקבצו אנשים רבים, שהופתעו להיווכח שאף אחד לא עושה כאן סיום-מסכת, ולא הבינו לשם מה קיבצם בעל-הבית. לאחר שנטלו ידיים והסעודה החלה, פנה הת"ח לאורחיו ואמר: "אכן, הסיום הזה שאני עושה, איננו סיום-מסכת, אלא סיום-מצוה שעשיתי במשך 15 שנים!".
הוא הסביר שמדובר במצוות -השתדלות, כדי לזכות לפרי-בטן, ולאחר שהרופא הודיע להם שמבחינתו אין מה לעשות יותר, הבנתי שגם מצוות השתדלות הסתיימה, ולכן אני עושה 'סיום' לרגל סיום המצוה…
לא תאמינו מה קרה לאחר-מכן! כעבור שנה הוזמן שוב הרופא-המומחה לסעודת-מצוה, אבל זו נערכה כבר לרגל הולדת בנם הבכור של בני הזוג הנ"ל!!! והרופא, זה שהצהיר ש'אין כבר מה לעשות', הגיע לסעודה זו כשהוא חבוש-כיפה. והודיע לכל המסובים ש"לאחר שחזיתי את האלוקים בעיניים, אני משנה את דרכי, וברצוני לשמור מצוות!"…
גם שכרו של ת"ח זה, הגיע מן-הסתם, מפני שהוא הקפיד כל הזמן לשמור על מצוות אלוקיו בשמחה, וקיבל את כל גזירותיו באהבה ובמנוחת-הדעת, והרי אין לך שמחה גדולה מזו!
"הפסק שלך בטל ומבוטל כעפרא דארעא", אמר רב אחד למרן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל
החסד והרחמים הן מן המידות המשובחות בעולם, ואכן רק מי שנמנו על בני אברהם יצחק ויעקב השתבחו במידות אלו.
יהודי, שהמידות הטובות ספוגות בקרבו, זוכה על ידי כך לדברים גדולים. מהסיפור הבא נוכל ללמוד כיצד מצא מרן רבי משה פיינשטיין זצ"ל, את חינו בעיני השם יתברך.
הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א סיפר, שמרן הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל הגיע פעם לבקר את מרן רבי משה זצ"ל ומצאו שמח וטוב-לב, ושרוי בחדוה בלתי-רגילה. כששאל לשמחה זו מה עושה, סיפר לו הגר"מ פיינשטיין דברים כהווייתם:
"הגיעו אלי שני יהודים לדין תורה, ולאחר שעיינתי בטענותיהם זיכיתי את הזכאי וחייבתי את החייב. והנה כמה ימים לאחר מכן, מתקשר אליי בטלפון רב פלוני ואומר ש'ברצוני לומר לכם שהפסק שפסקתם וחייבתם את פלוני, אינו פסק אמת, וטעיתם במשנה מפורשת, והכל בטל ומבוטל כעפרא דארעא'…
"אותו ביטוי השגור בפיו של עם ישראל כאשר הוא עוסק בביטול חמצו, היה עתה בפיו של אותו רב, שהחציף את פניו כלפי גדול הדור.
"כעבור תקופה הגיע אליי הרב ההוא וביקש שאבחן אותו על הלכות שחיטה, ואתן לו כתב-הסמכה. ברגע הראשון", סיפר רבי משה לרבי יעקב קמינצקי, "עלה בדעתי לסלקו מן הבית, כראוי לעז-פנים שכמותו.
"אבל התאפקתי. וחשבתי לעצמי שהרי אחרי המעשה ההוא עבר עלינו כבר יום כיפור, שבו כל איש ישראל סולח ומוחל לרעהו, ואף אני מחלתי לכל מי שהכעיס או הקניט אותי, והרי גם הרב המחוצף ההוא בכלל הנמחלים, ומה לי כי אטור לו עתה טענה בליבי?!"
רבי משה קיבל את הרב ההוא, בחן אותו, ולאחר שראה שאכן הוא יודע את כל ההלכות, העניק לו כתב-סמיכה.
כאשר התכונן הרב לצאת מביתו של מרן זצ"ל, בעומדו על פתח הדלת, חשב רבי משה פיינשטיין שהוא מחוייב לפחות להוכיחו על המעשה ההוא, ואמר לו: "לא יעשה כן במקומנו, להתחצף כל-כך בפני דיין ורב בישראל", ושאל מה היתה כוונתו כשאמר שהפסק לא היה נכון?
לפליאתו ראה הגר"מ שהרב ההוא אינו יודע על מה מדובר… "הוא הביט אלי בתימהון רב, ולא ידע מה אני רוצה ממנו".
עד מהרה התברר שהרב ההוא באמת לא התקשר אז, ולא התחצף כלל. היה זה מחוצף אחר, שהתקשר והזדהה בשמו של הרב, ודיבר בשמו, כדי להכאיב לפוסק הדור.
פנה הגרמ"פ להגר"י קמינצקי ואמר לו: "הגע עצמך, אם לא הייתי מתאפק מתחילה, ולא הייתי עוצר בעד עצמי, והייתי גוער בו ומסלקו מביתי, הרי הייתי עושה זאת על לא עוול בכפו של הרב, ולא הייתי יכול לסלוח לעצמי על כך.
"לכן רבתה וגאתה בי עתה השמחה והחדוה, על שזכיתי לא לפגוע ביהודי".
זו דוגמא נפלאה למידות טובות ולמציאת-חן בעיני הקב"ה. אם מרן הגרי"ש אלישיב הורה לברך על הגר"מ פיינשטיין בשם ומלכות 'שחלק מחוכמתו ליראיו', בשל גדולתו הענקית בתורה, צריך אולי להוסיף ולומר שפרשת-גדולתו החלה ב… התאפקותו היתירה ובמידותיו התרומיות, ועל ידי כך זכה בתורה הקדושה, עד שניתן היה לברך עליו בשם ומלכות.
דהיינו, שעל ידי הויתור זוכים לסייעתא דשמיא, וזו מביאה על האדם את האפשרות ללמוד תורה כרצונו.
השאלה והתירוץ של מרן הגראי"ל שטיינמן בערב יו"כ תשע"ח
שונה תורתנו הקדושה משאר החוכמות, שכן בלי סייעתא דשמיא אי-אפשר להתקדם ולו צעד אחד בשליבות-סולמה. כך הסביר מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל בערב יום הכיפורים תשע"ח, את הגמרא במסכת ראש השנה (י"ח א') המספרת שאביי ורבה לא האריכו ימים, בהיותם צאצאי עלי הכהן, שהתקללו ע"י השי"ת, ככתוב (שמואל-א', ב' ל"ג): "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים".
הגמרא מספרת שרבה חי 40 שנה ואילו אביי חי 60 שנה, כיון שרבה עסק רק בתורה ואביי בתורה וחסד, ולכן האריך לחיות עוד 20 שנה.
ולכאורה, שאל מרן זצ"ל, הרי כל בר-בי-רב יודע שהעיסוק בתורה יותר חשוב מהעיסוק בחסד, ואם כן בעוד שאביי עסק בחסד, וסייע לאלמנות ויתומים וכיו"ב, ישב רבה ושקד על תלמודו! ואם כן, מדוע אביי חי 20 שנה יותר?
ותירץ מרן הגראי"ל בלשון שאלה, ואמר: "מה יותר מזין את הגוף, אכילת בשר או שתיית מים? הרי כל אדם מבין ויודע שהבשר מזין יותר, ובכל אופן בלי מים אי-אפשר לבשל את הבשר ולאוכלו… ולכן המים חשובים ביותר, כי בעזרתם מגיע בשר לפינו!
"וזה פירוש דברי הגמרא הנ"ל", אמר מרן זצ"ל; "כי אמנם העיסוק בתורה חשוב יותר, אבל אי-אפשר ללמוד תורה ללא סייעתא דשמיא, וכנ"ל בענין הוויתור, והעיסוק בחסד מעניק לאדם את הסייעתא דשמיא! ולכן אביי, שעסק בחסד, האריך לחיות עוד 20 שנה".
(מתוך הספר 'מצוות בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)
