החקלאים האמורים להשבית את שדותיהם בשנת השמיטה הקרובה, צריכים להתייצב איתן, ובכל הכוח, מול הנסיונות הבלתי-ניתנים-לתיאור שיעמדו בפניהם, במיוחד לאחר תקופת הקורונה, שהסבה לרבים מהם נזקים כלכליים חמורים, ועתה הם נדרשים על ידי תורתנו הקדושה להשבית את שדותיהם. הגיעו הדברים לידי כך שחקלאי השומר כבר כמה שמיטות בקפדנות על כל הלכות השמיטה, הגיע אל הרב שלו, ושאל האם אפשר לדחות את השמיטה בכמה שנים…
בחרנו הפעם להביא את סיפורו המרטיט של חקלאי המקפל בין רגבי- אדמתו מסירות נפש נוראה, במיוחד כשמדובר בלמעלה מ-1500 דונמים הממוקמים במרכז הארץ. בעוד חודשים ספורים, ברגעיה האחרונים של השנה הששית, ייצא ר' עודד קוראקין מביתו, כשהוא לבוש בבגדי שבת וחג, ויצעד בשמחה מופגנת לעבר שדותיו ומטעיו, שחלקם נטוע על אדמות הקיבוץ החילוני 'יקום'. כשיגיע לשם, אל האדמה שהוא כל-כך אוהב, הנטועה עמוק-עמוק בנשמתו, יפרוש ר' עודד את שתי ידיו השמימה, ויאמר בקול נרגש, ובעיניים דומעות: 'אני מקבל עליי את שנת השמיטה הבאה עלינו לטובה, ומתחייב לשמור על כל הלכותיה. עשיתי, רבונו של עולם, ככל אשר ציוויתני' – – –
המעמד הזה ייחרט בליבותיהם של אנשי הקיבוץ, שמעשיו והנהגותיו של היהודי הזה מוצאים חן בעיניהם. והם מוקירים ומעריכים את מסירותו למען שמירת השמיטה. בשנת השבע הקודמת, היה קיבוצניק אחד, מבוגר, שעמד מן הצד והוזיל דמעה, שנספגה אף היא ברגבי הקרקע שיד אדם לא תיגע בה במשך כל השנה.
'עשיתי ככל אשר ציוויתני', יאמר החקלאי אצלו ביקרנו, וכדי להוכיח זאת הוא מכניס אותנו אל שדותיו הנרחבים, בקיבוץ 'יקום', מה שמלמד בדרך-אגב שכדי להציץ בפניו של שומר שמיטה, אין צורך להיטלטל עד לדרום או לצפון הרחוק. כאן, במרכז הליבה, באדמות השרון ורמת השרון, מרחק של דקות נסיעה מבני ברק, מצאנו את כל אשר ביקשנו… יש בסיפור שלפנינו את כל ה'מוטיבים' המצביעים על מסירות-נפש של 'גיבורי הכוח'.
גם סיפור עוצר-נשימה על חיטה שהפתיעה את כולם בגובהה; גם תיאור על קבלת עול-השמיטה באמת; שרטוט דיוקן של מי ש'שמיטה והר סיני' הולכים אצלו יד-ביד; ובין-לבין, גם לראות את השמחה על פניו של שממש מקריב את עצמו למען השמיטה והלכותיה.
התחנות הללו שתתוארנה בשורות הבאות, הן פסיק קטן ממכלול תחנות-חייו של ר' עודד קוראקין, איש רמת השרון, המארח בקביעות בשדות הפלחה שלו משלחות של רבנים מכל העולם, וכל פעם מחדש מצליח לרַגֵּש אותם, ולהוכיח להם שלמרות כל הגזרות, ועל-אף הנסיונות לקעקע את תורת ישראל מעם ישראל, העם הזה חי וקיים, ומעונין בכל ליבו ומאודו לשמור על קירבה אמיתית לאלוקיו.
גם אם קירבה זו תהיה כלולה בהקרבה ובמסירות-נפש של ממש. ' אבל אם אתה שואל אותי אישית, אינני מרגיש שום הקרבה בפעולותיי לשמירת המצוות בכלל, ושמירת השמיטה בפרט', אומר לנו ר' עודד, ומסביר: 'הקב"ה מראה לי פנים כל-כך שוחקות, שצריך להיות עוור כדי לא לראות את האותות והמופתים הללו'.
ובעוד שמלעילא מגלים לו פנים שוחקות, גם פניהם של חבריו החקלאים מקיבוץ 'יקום' נראו שוחקות… כשהחליט החקלאי המזוקן לקצור – בתחילת חדש אייר של השנה הששית הקודמת – את שדות-השחת שלו, לא היה מי שלא צחק עליו… 'מה אתה עושה? מדוע אתה קוצר כל כך מוקדם? תן לשחת לצמוח עוד קצת!' – גיחכו ממנו החקלאים, והביטו עליו כמי שיצא מדעתו.
אבל עודד לא שמע להם. הוא העדיף לציית לחוש הריח שאפף אותו משום-מה, ו'גילה' לו – כבר בתחילת חודש אייר, בעיצומם של ימי שרב – שהגשמים בדרך… הוא קצר , לאחר -מכן הקים גם את ה'קוביות' הנראות בשדות הפלחה, וגם אחסן אותן במחסני הענק שלו. כל זאת, כשחבריו עדיין לא החלו בקצירתן של שדות השחת. הגדולים התוצאות הסופיות גרמו לתדהמה בקרב החקלאים, ולא פחות מכך גם אצל משלחות הרבנים שביקרוהו. מה שברור למעלה מכל ספק, הוא ששדותיו של עודד היו אנטיתזה מוחלטת לקביעת הבצורת שהוכרזה בזמנו, בדרום ובצפון.
והראיה, קוראקין הצליח למכור מיידית את כל השחת שנערמה במחסניו, מה שלא הצליח לעשות אף אחד מהפלאחים הסמוכים אליו…
אנשי קיבוץ 'יקום' בשרון שחלפו בשמיטה הקודמת באזור המוסכים של הקיבוץ, שפשפו עיניהם בתמהון, ולא האמינו שהמחזה שנחשף מול עיניהם, הוא אמיתי. את השלטים 'כאן שומרים שמיטה' הם מכירים ממקומות אחרים, והנה הפרסומים הללו הגיעו אף אל תוככי הקיבוץ. ואם לא היה די בשלטים הגדולים, הצבעוניים, עליהם התנוסס שמה של 'קרן השביעית', הרי שבשעות הצהרים החלו להגיע דרך השער הראשי של הקיבוץ שיירות-שיירות של יהודים חרדיים, שנכנסו היישר אל תוך 'יקום', חצו אותו לאורכו ולרוחבו, עד שהגיעו אל המקום בו התנוססו השלטים.
כיון שפעילות מסוג זה אי אפשר לעשות בשום קיבוץ בלא תיאום מראש, לא היתה לפוקחי-העיניים כל ברירה אלא להבין שהדבר נעשה באישור הקיבוץ. אבל רק מתי-מספר ידעו מה עושים כאן מאות המתכנסים, ובראשם מרן הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל רבה של רמת השרון, ויבדל לחיים כ"ק מרן האדמו"ר מצאנז שליט"א.
ההתכנסות הנדירה הזו, שלא נראתה מעולם ב'יקום', התקיימה באתר המושכר ע"י מזכירות הקיבוץ לחקלאי ירא-שמים, שאבות- אבותיו נשאו מחד גיסא בתפקיד 'מצלצלי הפעמונים' בכנסיותהנוצריות באירופה…; ומאידך, אם הסבא-רבה שלו היה רואה אותו כיום הזה, בצורתו הנוכחית, כשציציותיו הארוכות מתבדרות ברוח בין שיבולי החיטה שגדלה בנסי-נסים בשדותיו, גם בשנת השבע, הוא היה רוקד משמחה – – –
והאמת היא, שגם אנחנו כמעט ולא האמנו לסיפורו יוצא-הדופן של עודד קוראקין. כי כאשר הגענו לשדותיו, הנושקות לפאתי קיבוץ יקום, וזיהינו כמה דמעות בזווית-עיניו, כשבשלב מסוים הוא מרים ידיו כלפי מעלה, ומשבח ומהלל לבוראו על שהביאֹו עד הלום, בוודאי שאי אפשר היה להאמין שהוא- הוא צאצא ישיר לאברהם קוראקין, הלא הוא גר הצדק המפורסם, שעזב את כל אשר לו בגולת רוסיה, ובא לארץ ישראל יחד עם 160 איש מבני קהילתו, שכולם פסעו בעקבותיו והחליטו להתגייר.
למרות שעודד קוראקין, ואחיו מיכאל, שותפו לפעילות החקלאית, נולדו כבר כיהודים בארץ ישראל, ונבראו אל תוך ההוויה היהודית, חוויות והרפתקאות רבות עברו עליהם, עד שהגיעו לדרגתם העילאית כשומרי שמיטה, והביעו נכונות מליאה להשבתת כל שדותיהם המתפרסים על יותר מ-500,1 דונמים, באחד השטחים היקרים בא"י. 'אלמלא התמיכה שקבלנו כל העת מגדולי ישראל, לא היינו מגיעים לאן שהגענו', הם אומרים. ראיה לדברים אלה אפשר היה לראות בחיבה המוענקת להם, ובברכות המורעפות עליהם, בביקורים שעורכים גדולי התורה בשדותיהם.
תמהון אחז בקרב כל מי שנכנס לשדותיהם בשמיטה הקודמת, וראה את החיטה ששיבוליה העפילו לגובה רב. מה לשומרי שמיטה, ולחיטה כה גבוהה ודשנה בשנת השבע? שאלו המבקרים. ועד מהרה נודע גודל-הנס שהתרחש כאן, סמוך לשדותיו של קיבוץ יקום, נס הממחיש את גודל- ההטבה של השי"ת עם גיבורי הכוח שלו.
תשאלו: מה הקשר בין חודשי אדר-ניסן של השנה הששית, למה שהתרחש בשנת השבע בשדות החיטה של קוראקין? והתשובה תהיה: כיון שלכאורה לא היה צריך להיות קשר, הנה הנס הגדול…
אף אחד כבר אינו זוכר, מן- הסתם, את הגשמים העזים שירדו, לפתע, בסוף חודש אדר של שנת הששית הקודמת. היה זה נס גלוי, כיון שאלמלא הגשמים הללו היתה כל החיטה שנזרעה יורדת לטמיון גמור. בעוד שביתר השדות בא הנס לידי ביטוי רק בהצלתה של חיטת השנה הששית, וגם בכך היתה הצלה-רבתי, הרי שבשדותיו של עודד קוראקין 'גלש' הנס גם אל תוככי שנת השבע.
"הגשם היה כה חזק, עד שגם לאחר קציר-הששית, נשארה חיטה בשדה, וזו נבטה עוד בשנה הששית, וצמחה במיטבה בשנת השמיטה", אומר עודד.
החזיון הנדיר של חיטה העומדת בקמותיה בעיצומו של החורף, היה אחד הנסים הגלויים של שנת השמיטה הקודמת. הטרקטוריסטים בשדותיו של קוראקין עבדו בשדה במרץ רב. צוותי הטרקטורים פעלו להוצאת כל צנורות ההשקיה מן השדות, כדי ׁש א לּו לא יפריעו לקציר… קציר זה הופנה כמובן למאכל בהמה, אבל בואו ונחשוב חשבונו של עולם: מדובר בחיטה שלא נזרעה כלל על ידי בעלי השדה. יתירה מזאת; בניגוד לשומרי שביעית אחרים, הזורעים חיטה למאכל בהמה, עודד לא נגע בחיטה זו, שצמחה ונבטה מאליה, בגלל גשמי השנה הששית. והנה צומחים להם שיבולי החיטה, ומגיעים לגובה שכזה, מה שמאפשר למכור את החיטה למאכל-בהמה, ולהרוויח.
'להרוויח'? – מזדעק החקלאי עטור-הציציות. 'זה לא היה הרווח שלי; ואין לי כל ענין ברווחים אישיים. מי שהרוויח כאן בעיקר, זה הקידוש- שם-שמים שנוצר בעקבות הנס'. אה, איזה דיבורים! עודד מוסיף ומציין שבאוצר בית דין הורו לו בזמנו שלא להציב שלט 'כאן שומרים שמיטה', למרות ששדותיו ממוקמים על כביש 2 , הוא התוואי הראשי בין תל אביב לחיפה, ורבואי-רבואות מכוניות עוברות כאן מדי יום ביומו, 'והייתי יכול לגרום לקידוש שם שמים עצום'.
ב'אוצר' נימקו זאת ב'מראית עין', שכיון שהטרקטורים עבדו בשדהו (מהסיבה שהוזכרה לעיל), אנשים יכולים לזלזל בהלכותיה של השמיטה.
עודד ומיכאל קוראקין הם חקלאים מדורי-דורות, אבל מה שמייחד אותם יותר מכל היא ,השתייכותם דור אחר דור לאותה , משפחה מופלאה, שהתגוררה בכפר קטן ברוסיה, ויום אחד עלה בליבו של ראש השבט לעזוב את הנצרות, ולהפוך לגר-צדק. כמעט 150 שנה חלפו מאז יצאה 'שיירת קוראקין' מכפר סולודקין, בדרכה אל ה…יהדות.
אי אפשר, אומרים לנו ב'קרן השביעית', להפריד בין גבורת הנפש של עודד ומיכאל לגבורת נפשו העילאית של סב-סבם, רבי אברהם קוראקין, שעזב את כל אשר לו על אדמת רוסיה, ונאלץ בפקודת הצאר לעזוב את המדינה תוך חודש ימים, כל זאת משום שהחליט להתגייר. על מדת קרבתו והשפעתו על הצאר, תעיד העובדה שכל תושבי רוסיה ידעו, שכאשר הצאר כעוס אי אפשר להתקרב אליו. רק אברהם קוראקין יכול היה לעשות זאת, ולהרגיע אותו.
סיפור-חייו הבלתי-נתפס של הסבא החל כ…כומר ראשי בכפר הולדתו. הוא היה המצלצל של פעמון הכנסייה, עד שביום אחד כאשר הגיע למלא את תפקידו, הרגיש שחשכו עיניו, והוא מתיישב על המדרגות. בכנסייה המתינו לאות הצלצול, וכשזה לא הגיע, ואנשים הגיעו לבדוק מה אירע, השיב להם קוראקין ואמר ש'מן השמים נתנו לי אות לעבור לחיק האמונה היהודית'.
הסיפור על 'הפעמון', עבר במשפחה בגרסה זו: כמידי יום, עלה וירד הסבא במדרגות המובילות אל ראש המגדל. באותו יום, בעת שהניח את רגליו על המדרגה הראשונה, נעשה לו 'שחור בעיניים'. הוא מנסה שוב, והנה התופעה חוזרת על עצמה שוב. הוא חוזר לאחוריו, ומנסה לעלות שוב, אבל רק מניח את רגליו, והנה שוב נשמעת ה'בת קול' הקוראת לו לעזוב את הנצרות ולהפוך ליהודי.
השמועה על החלטתו זו, נפוצה מהר, ועד מהרה התקבצו סביבו עשרות משפחות מהכפר, שגם הן קיבלו החלטה דומה. הסבא נחשב למחוללה של תנועת ההתגיירות בפלך 'אסטראכאן', במסגרתה יצא מכפרו והחל נודד ומטיף להתגיירות. השפעתו נבעה בין היתר מן העובדה שהוא נחשב להוגה-דעות, וידע קרוא- וכתוב – תופעה שלא רווחה אז בקרב הכפריים.
תחילה פעל בתוך משפחתו, ממנה המשיך למעגל הכמרים, ומאוחר יותר התרחב למעגלים רחבים יותר, מה שזיכה אותו לבסוף בתואר הנכסף 'מסיונר- יהודי'.
בשל איומי המשטר, נאלצו כולם לעזוב את הכפר, והם עשו זאת בשיירה שמנתה 163 איש, והגיעה ליישוב הסמוך על מנת להתגייר.
במהלך תקופת ההכשרה עלה הצאר אלכסנדר השלישי לשלטון. מלך זה רדף כידוע את שומרי השבת ואת הגרים, ולכן הופסק תהליך הגרות.
הקבוצה פנתה אל העיר וילנא, כשאנשי המקום מקיימים בהם את מצוות 'ואהבת את הגר'. קבוצה בסדר-גודל שכזה עוררה הדים מרובים, והיה זה אך טבעי שהיהודים יחששו מאימת השלטונות, ויימנעו מלבוא אתנו במגע.
מי שבכל זאת נטל על עצמו את הסיכון, היה מרן הגאון האדיר רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנא הסמוכה, אצלו התקבלה הקבוצה לתקופת הכנה נוספת, שבמהלכה תהה על קנקנם, עד שנאות לגיירם. כאשר הגיע המועד שנקבע לקיום ברית המילה, נכבלו המבוגרים בחבלים, מלבד קוראקין עצמו שלא הסכים שיכבלוהו, שכן לא רצה שיתפרש הדבר כאילו נימול בניגוד לרצונו…
לאחר הגיור החלו להתקבל איומים מצד הצאר הרוסי, והיה זה אך נס שלקוראקין היתה קרבה משפחתית למשפחת הצאר, ולכן הסתפקו אנשי השלטון בהוראה הנחרצת שהקבוצה חייבת לעזוב את אדמת רוסיה, תוך חודש ימים. הגאון רבי יצחק אלחנן יעץ להם שיעלו ארצה.
אברהם קוראקין ו-4 משפחות נוספות הגיעו לסג'רה, אחד היישובים המפורסמים בתולדות התחדשותו של הישוב היהודי בארץ ישראל. השם "סג'רה" עצמו נעלם מהשלטים. לא תראו אותו באף מקום. בתמרור-הדרך המוביל אל היישוב מופיע – מזה עשרות שנים – השם "אילניה". יישוב שקט ופסטורלי במיוחד, שפרסומו בעבר נרכש בין היתר בעקבות מגוריהם במקום של אישים שונים שנשאו תפקידים בכירים בהקמת המדינה. ממול, בקו אופקי ישר-ישר, שוכן המושב הדתי הוותיק 'שדה אילן', ושני היישובים שוכנים במרחק
של כקילומטר וחצי מ'מחלף גולני', המחלף של הצפון.
פה-ושם עדיין ידדּו במשעולי הכפר זקנים בני 90- פלוס, שיעלו זכרונות מאבותיהם, ואבות-אבותיהם, שהגיעו לכאן היישר מגליציה, כדי לקומם את חורבות הארץ. הכל היה כאן, רק לא יהדות.
אוויר לעילא-ולעילא, חקלאות מגוונת של חיטה ועצי-זיתים שהצליחה מעל למשוער, תנאים כלכליים מבוססים, ומה לא. על קצת אידישקייט – אף אחד לא חשב.
גר הצדק מרוסיה הצליח מאוד בעבודת החקלאות בסג'רה, והטביע כאן את חותמו. כותבי הקורות יודעים לספר שהפרות הכי- בריאות היו ברפתותיו, והתבואה הפוריה ביותר צמחה בשדותיו. אפילו התרנגולות שלו הטילו הרבה יותר ביצים מחברותיהן בלולים אחרים, גם האווזים היו יותר שמנים, והסוסים יותר מבריקים. כך היה אפשר לראות בבירור את ההצלחה שהאירה לו פנים.
בשלב מסוים עזבה המשפחה את סג'רה, והגיעה לרמת השרון. כאן נפתח פרק חדש בחייה.
'הדור ההוא, ובמיוחד הסבא-רבה שלנו, היו שתקנים גדולים', אומר עודד. 'הם לא רצו לדבר על העבר, ובמקום זאת ביקשו מאתנו לבנות את העתיד, כיהודים יראים ושלמים'. מה שקרה ברבות הזמן הוא שאמנם הסבא, שעזב כל אשר לו ובא לארץ ישראל כיהודי, רצה לגדל דור של יהודים תורניים, אבל ההפקרות שהיתה בארץ בתקופה ההיא, גרמה לכך שחלק גדול מבני המשפחה, ירדו מן הדרך. אין לי כל ספק שה'חזרה' שלנו גורמת לסבא הרבה-הרבה נחת רוח בשמים, כיון שזו היתה שאיפתו היחידה', אומר עודד, ומציין שהוא ואחיו נולדו לתוך מציאות שונה לחלוטין.
הסבא, בנו של ר' אברהם, היה אמנם יהודי שומר מסורת. גם אביהם שמר על עיקרי היהדות, אולם, 'אותנו הילדים שלח לבית הספר המקומי ברמת השרון, שבו לא זכינו למנה גדושה מדי של יהדות. השינוי הממשי התרחש עם פטירתה של אם המשפחה, לפני כ-20 שנה, כאשר במהלך ה'שבעה' הגיע לנחמנו המרא דאתרא מרן הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל.
את מה שקרה אז, לא אשכח לעולמים. הרב זצ"ל, שהאציל עלינו מרוחו החל מימינו הראשונים בעיר, נכנס אל החדר, התיישב לידי ושאלני שאלה נוקבת: 'נו, עודד, מה אתה מתכוון לעשות לאחר השבעה – אולי תגיע לתפילת שחרית המתחילה אצלנו בשעה 6- – -!?'
'זה מוקדם מדי', השבתי, ולעצמי חשבתי: 'אני הרי כן קם מוקדם בבוקר! אז מדוע לא להגיע לבית הכנסת'?! הרב לא וויתר, ואמר
לי: 'אם תגיד ברוך הנותן ליעף כוח, יהיה לך הרבה כוח'. לא נותרה לי ברירה. החילותי להגיע לבית הכנסת, וכך התקרבתי עוד צעד ועוד צעד, כשהגר"י אדלשטיין מלווה ומכוון אותי על כל צעד ושעל'. ואז הגיעה שנת השמיטה.
הרב קרא לי והתעניין באשר לתכניותיי בשנה הקרובה, תוך שהוא מנסה לעורר אצלי את חשיבות הענין. בימים ההם החזקנו רק בכ-400 דונמים שעיבדנו לפרנסתנו. אני עוד זוכר את ההתלבטויות הקשות שהיו לנו, עד שקבלנו את ההחלטה האמיצה ואת ברכתו של המרא דאתרא לצאת לדרך, ויהי מה. למותר לציין שכל החברים מסביב, ששמעו על הענין, הביטו על האחים כעל מי שהשתבשה עליהם דעתם. אולם, ממשיך עודד, לספר, עמדנו נחושים בהחלטתנו, והמתנו לחסדי שמים.
בשמיטה הבאה עלינו לטובה בשנת תשפ"ב יש להם כבר 'חזקה', כשהפעם עומדים לרשותם יותר מ- 1500 דונמים, שהם שוכרים ומחכירים מבעלי השדות. מלבד התבואה מגדל עודד גם בטטות, תפוחי אדמה וירקות. כשאנחנו שואלים אותו, האם ראה ברכה בשנות השמיטה ששמר, נדלק זיק בעיניו של קוראקין, והוא מספר: 'אחד הנסים הבולטים ביותר התרחשו לקראת שנת השמיטה הקודמת, כאן, על חלקת- האדמה שעליה הינך דורך ברגע זה', מתלהב בן-שיחנו.
שותפי לעבודת האדמה, הוא מספר, עדיין לא החליט באופן סופי בנוגע לצורה שבה ישמור את שמיטת תשע"ה. אני מצדי החלטתי לשמור את השמיטה, ללא שום פשרות, ויהי מה. והנה, עינינו ראו ולא זר, שחציה האחד של השדה צומח לגובה רב, בעוד שחציה האחר נותר מבויש, ומתקשה להדביק את הפער. כל זה התרחש ממש למול עינינו, מה ששכנע גם את אחי לשמור שמיטה.
לקראת השמיטה, ראיתי ברכה גדולה בעמלי. 'היו לי אז שתי בנות. בתקופת החגים ניגשתי אל הגר"י אדלשטיין ובקשתי ברכה שאזכה לחבוק בן. אמר לי הרב: 'תשמור שמיטה, ואני מברך אותך בבנים'. בתקופה ההיא, עדיין לא הבנתי מה הרב אומר בכלל, אבל עניתי 'אמן'. במוצאי שנת השמיטה, ביום כ"ט בתשרי, התבשרנו על לידת תאומים.
את השכר שלו הוא קיבל לפני זמן-מה, כאשר הוזמן לעלות על הבימה בעיר התורה לייקוואד ונאם לפני כ-2500 תלמידי חכמים, ושיתף אותם ב תחושות המלוות את גיבורי הכוח, ואת תעצומות הנפש הנדרשות בדרך אל שמירת השמיטה ובמהלכה. 'במהלך השבוע שבו שהיתי בלייקוואד, יחד עם רעייתי, זכינו להביא את דבר השמיטה אל קהלים רבים, עד שהיו ימים שבהם מצאתי את עצמי מרצה חמש פעמים ביום אחד. גולת הכותרת של הביקור היתה האירוע המרכזי, שבו מצאתי את עצמי, החקלאי הנחבא אל כלי המחרשה בשנים כתיקונן, עומד ונואם בפני אלפי המשתתפים'.
לצד הנסים והברכות, עודד אינו מתעלם מהקשיים. 'אני רוצה שיבינו אותי', הוא אומר בעגה חקלאית מובהקת. 'אנחנו מדברים כאן, בין השדות, בתוך רגבי האדמה, בהם נולדתי, ואותם אני מכיר מהרגע שאני זוכר את עצמי. רגבים אלה לוחלחו בידי הגשמים שירדו, וריחם המשכר חודר אל תוך אפי, ומגרה אותי בצורה נוראה. הרצון שלי גם בשנת השמיטה, כחקלאי, הוא, להיכנס לשדה, אל בין
הרגבים, ולהרגיש אותם… ובגלל המצווה אני מנּוע מלעשות זאת. מבחינתי, אין התגברות יותר גדולה מזו' – – –
רק מי שעמד עם ר' עודד קוראקין, וראה מה היא 'נשמה של חקלאי', ידע שאת התואר 'גיבורי כוח' הוא קנה לעצמו, לא רק מפני הסכמתו לוותר על כל ההכנסות הכספיות שלו מהתבואה ומשדות-הירק, וגם לא רק מפני שהוא נאלץ להמשיך לשלם על שכירות הקרקע ולהמשיך לשלם לפועליו. עודד הוא 'גיבור', במובנו המלא של המושג, משום ש'אף אחד לא יוכל לרדת לנבכי-ליבי, ולהבין מה- זה לא להתעסק במשך שנה תמימה עם זרעים ושיבולים, ומה-זה להסתובב בשדה ולא למשש את החיטה האמיתית בידיים', כפי שעודד מתוודה בפנינו, בדמע, במהלך הסיור בשדותיו.
'בשבילי לא לעבוד בשדה במשך שנה, זה לא רק וויתור-מראש על כספים והכנסות, אלא זה כמו לתלוש אותי ממקום חיותי', יאמר לנו
החקלאי הנשמתי הזה, בן-בן-בנם של חקלאים ועובדי אדמה. לכן, כשעודד יעמוד בשנת השמיטה, ויראה מן הצד האחד את שדותיו השוממות, ומן הצד השני יבחין בחיטה הגדלה בשדותיהם של עמיתיו, הוא יזדקק למנה גדושה של 'גבורה', על מנת להחדיר בתוככי- ליבו את הבטחותיה של תורתנו הקדושה לאותם 'גיבורי כוח עושי דברו'. הוא יראה את חבריו ושכניו יוצאים אל השדות, ומעבדים אותם בעיצומה של שנת השבע, ואילו הוא ישלב ידיו ויימנע מכל עבודה, מחד גיסא, אבל מאידך גיסא יפרוס את אותן שתי ידיים לשמי-שמים, ויכריז: 'לעשות רצונך, בורא-עולם, חפצתי, והנני מוכן לקדש את שמך בעולם, למרות כל הקשיים העומדים בפניי'!
זה קשה, אפילו קשה מאוד. אבל למרות הכל עודד מתעודד, ושמח לקראת המצווה. מי שלא מכיר את ריח השדות, מוזמן להגיע בעוד כמה חודשים לשדותיו של קוראקין בקיבוץ 'יקום', ומובטח לו שייצא משם עם מחזה מופלא.
נגלה כאן סוד כמוס, והוא, שעודד עצמו, בעל השדות, אינו מסוגל לוותר על אף בוקר-של-ריח. הוא מגיע בשעת בוקר מוקדמת אל השדות שלו, כדי להתבשם מהריחות המשכרים של האדמה. 'אני חוזר משם אדם אחר, עם כוחות אחרים, עם שמחה בלב, ונפש מתרוננת, במיוחד בגלל המצווה הגדולה שאני זוכה לקיים', הוא מתפייט בפנינו.
אם תהיה לכם סיעתא דשמיא, ותפגשו אותו, כדאי לכם לעקוב אחריו… תראו אותו כשהוא פוסע הלוך-ושוב סביב רגבי השדה, ו…רוקד. על הקרקע יהיו מונחים שיירי-פסולת מובהקים, מה שמוכיח שהשדה אכן שובת מכל מלאכה בשנת השמיטה,
וזה בדיוק מה שהביא את עודד לרקוד; פשוט לרקוד בתוך השדה, ולהודות בצורה כזו להשם יתברך שזיכה אותו לקיים את המצווה החשובה בשלמותה.
והסבא-רבה, כבר אמרנו, ישקיף בו מלעילא, וגם הוא יכרכר בכל עוז. עבור נכדים ונינים כאלה היה כדאי לו למסור את נפשו ברוסיה.
(מתוך 'קול ברמה', ביטאונה של רמת אלחנן. בעריכת הרב משה מיכאל צורן)