אהבת המצוות שפיעמה אצל גדולי הדורות היתה תוצאה ישירה של הערכתם לחיים הרוחניים, לדברים הנצחיים, הערכיים.
תמיד שזכינו להיכנס בימי חג ומועד להקביל את פני רבינו מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל 'שבט הלוי', שמתי לב כי הוא משתדל להתייחס לכל אחד ממשחרי פניו באופן אישי. אצל זה מתעניין על מקום עבודתו, אצל השני על סבו, אצל השלישי על הגמ"ח שהוא מפעיל ועוד כהנה וכהנה.
אחרי תקופה נודע לי ממורי הוראות בבית דינו שאצלו זוהי שיטה. הוא קיבל על עצמו נוהג קבוע לשאול כל אחד מהנכנסים שאלה אישית, כדי שירגיש שקיבל יחס חם ואישי, ויחוש בנוח בביתו.
ובאחד הביקורים כשישבתי סמוך אליו, יחד עם עוד אברך בן גילי, ושתינו גדלנו יחד בשכונת 'זכרון מאיר' בילדותנו, פנה אלינו הרב וואזנר בחום ואמר: "הזוכרים אתם לפני כחמישים שנה איך ביחד בנינו את עצמנו?!"… ["וי זיך צוזאמען אונז זאך געבויט"…]. היה זה משפט ספוג במידות טובות וענוה גם יחד. הלוא כשהוא בנה רוחנית את 'זכרון מאיר' יחד עם חבר תלמידי חכמים מבני השכונה, אנו היינו נערים צעירים… אולם הוא אמר זאת כדי שינעם לנו.
ושמעתי מהגאון רבי ישראל ויזל שליט"א, רב קהילת 'חניכי הישיבות' באחזות ברכפלד, שזכה לשמש לפניו בהוראה, כי באחת השנים, כאשר בא להקביל את פני רבו ברגל, הגיע אז באקראי גם רב חשוב אחר עם פמליה כבודה. לאחר כעשרים דקות, הרב ויזל הרגיש שכבר ישב מספיק, קם, איחל לרב וואזנר 'גוט מועד' ויצא. אך כאשר הרחיק מעט, שמע לפתע את קולו של הרב: "רבי ישראל! רבי ישראל!"… הוא הסתובב אחרונית, וראה את הרב רץ אחריו. הרב תפס את שני ידיו בחמימות רבה והתעניין: "מה שלום כבודו? איך הוא לומד? מה לומדים? מה שלום בני הבית והילדים?"…
נראה בחוש שהרב מנסה לפייסו, שמא נפגע מכך שלא היה מספיק פנוי אליו…
סיפר לי דבר מעניין בו נכח בעת ששהה פעם בביתו של מורנו הגאון רבי יצחק שיינר זצוק"ל
ידידנו הנגיד הנכבד רבי יוסף יצחק [איטש'ע] רוזנבוים שליט"א מלייקווד, סיפר לי דבר מעניין בו נכח בעת ששהה פעם בביתו של מורנו הגאון רבי יצחק שיינר זצוק"ל, ראש ישיבת קמניץ.
היה זה ביום טוב של חג הסוכות. ראש הישיבה ישב בסוכתו, בעיצומה של הסעודה, כשלפתע נכנס אברך עובר אורח שעבר במקום, ואמר לראש הישיבה בהתרגשות כי גילה בעיה הטעונה תיקון בדחיפות: המים מן הברז על יד הסוכה בו נוטלים ידים, יורדים ומחלחלים אל הגינה, ויש כאן שאלה חמורה של השקיה האסורה בשבת ויום טוב.
האיר ראש הישיבה פנים לאותו אברך, והודה לו בחמימות גדולה על שהצילו ממכשול של חילול שבת. לאחר שיצא מיהרו בני הבית לבדוק את הענין, וגילו כי לא מיניה ולא מקצתיה – המים יורדים וזורמים אל משטח בטון, והגינה בכלל בקצה השני, לא דובים ולא מים…
כשחזרו אל הסוכה וסיפרו על כך לראש הישיבה, נחלו הפתעה נוספת – ראש הישיבה כלל לא התרגש מהגילוי… לתמהונם, הוא הסביר שידע היטב להיכן זורמים המים; אך רצה לתת לו הרגשה טובה כי הצליח להביא תועלת…
(מתוך מאמר נרחב בגליון 'לקראת שבת' סוכות- מתוך הספר אוצרותיהם אמלא)