בפרשת השבוע, בסיום פרשת עשיית ה'ציץ', נאמר: "וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד". ופירשו חכמינו זכרונם לברכה, שהכהן הגדול צריך למשמש בציץ בתמידות בשעה שהוא נתון על מצחו, כדי שלא יסיח דעתו הימנו. והוסיפו חכמים ודרשו 'קל וחומר': אם בציץ שנזכר בו שֵׁם ה' פעם אחת, חייב הכהן הגדול למשמש בתמידות כדי שלא יסיח דעתו, על אחת כמה וכמה שחובה למשמש בתפילין, שבפרשיותיהן נזכר שם ה' פעמים רבות, כדי שלא יסיח דעתו מהן. ואכן כך נפסקה הלכה, שחייב אדם למשמש בתפילין בתמידות.
וכתבו הראשונים שהיסח הדעת האסור בתפילין פירושו שחוק וקלות ראש, וכשהאדם ממשמש בתפילין הוא נזכר שנושא את שם ה' עליו, ונכנסת יראת שמים בלבו ואינו בא לידי קלות ראש. ולפיכך, בשעה שאדם מתפלל או לומד אינו חייב למשמש בתפילין, שהרי התפילה והלימוד עצמם מכניסים יראת שמים בלבו, ומונעים אותו משחוק וקלות ראש. אולם המניח תפילין מעבר לשעות התפילה והלימוד, חייב למשמש בהן בכל פעם שנזכר כי הן מונחות עליו. ומצוה מן המובחר שלא יסיח דעתו מהן כלל, כדי שלא יגיע מבלי משים לידי שחוק וקלות ראש ומחשבות בלתי ראויות.
על אף האמור, שאין חובת משמוש בשעת התפילה, נהגו ישראל מקדמת דנא למשמש בתפילין בעת הזכרתן בקריאת שמע, ובמקומות שונים לאורך התפילה. מנהג זה עולה בקנה אחד עם דעת האריז"ל, שיש למשמש בתפילין אף בשעת התפילה, למעט תפילת העמידה. כמו כן, הולֵם מנהג זה את הטעם הנוסף שכתבו הראשונים לחובת המשמוש בתפילין - שהמשמוש נועד לבדיקה אם התפילין מונחות במקומן.
ונדבך נוסף למשמוש בתפילין - הוא המנהג לנשק את היד שבה משמשו בתפילין. ויש מהאחרונים שכתב כי טעם המנהג משום שעל ידי הנגיעה בתפילין כביכול 'נדבק' ליד רושם של קדושה. והיה מגדולי ישראל שנהג למשמש בתפילין באמצעות רצועת התפילין או הטלית, ואותן היה מנשק.
[שו"ע או"ח כח, א, ומשנ"ב א-ב; משנ"ב מד, ג, וביה"ל שם א, ד"ה ישן; ביאורים ומוספים דרשו, 2 ו־5]