היה זה באחד מימי הכיפורים של תחילת שנות הת"ש, הרב שלמה הופמן, אז אברך צעיר, נעדר מתפילות יום הכיפורים מהיכלה של ישיבת חברון.
הדבר עורר פליאה אצל רבותיו שהכירוהו בעבודת תפילתו המרוממת והשתא מדוע זנח את הנוהג הרווח בישיבה ולפיו באים האברכים לתפילות יוה"כ בהיכל הקודש דהישיבה הרוממה.
בהתקדש חג הסוכות עלה ר' שלמה להקביל את פני רבו ראש הישיבה הגר"י סרנא זצ"ל, ולשהעיר לו רבו על היעדרותו הנזכרת, השיבו תלמידו הנאמן, אספר למו"ר היכן הייתי, איזה רווח רוחני הרווחתי, ויענה לי רבי האם עשיתי כהוגן.
אמר לו רבו, 'דבר נא ואשמע'.
ור' שלמה סיפר: 'קבעתי עם חברי [ הרב שלמה נח קרול, רבו של המושב 'חמד' לימים] לבוא ליום הקדוש לציון הרשב"י במירון, יצאנו בשעות הבוקר ופנינו לכיוון מחוז חפצנו, ואולם ה'אוטומובילים' המיושנים קרטעו בדרכים המאובקות, והשעון… פעל את פעולתו, כך שכשסף סוף מצאנו את עצמנו במירון השמש כבר בקושי נראתה מאחורי ההרים.
בלית ברירה אפילו אל המקוה נמנעת מלהיכנס אכלנו חפוזות 'זכר לסעודה המפסקת' ונכנסנו חיש לתפילת כל נדרי ברחב קבר רשב"י.
את תפילת ליל היום הקדוש התפללתי ברוב כוונה, ולכשהסתיימה, חישבתי את דרכי אנא אלך, ולכשהוברר כי בשעה זו ובמצב זה אין שום סיכוי למצוא איזו אכסניא, מצאתי לי מקום באחד מאדני החלון הרחבים, התעטפתי כולי בטלית וניסיתי 'לשקוע בתנומה'.
החושך סביב היה אפל מאין כמוהו, ועוד טרם החילותי לנמנם נשמעו לפתע צעדים של אדם הנכנס למקום.
נדרכתי לשמע הצעדים וניסיתי להבין ולהבחין מה מגמת הנכנס, ואולם האפלה הגמורה לא סייעה בעדי מלקלוט ולו במשהו מי הנכנס ומה חפצו, ואולם מהרה נשמע הקול, קול בכי ותחנונים: 'אוי ריבונו של עולם, דע'ר בעל דבר מוצ'עט מיר'. [יצר הרע מציק ומטריד אותי'. וכאן החל האיש [שלא ידע ולא הבחין בקיומי בחלון] לתנות את קשייו כלפי קוב"ה כדבר איש אל רעהו, הוא החל מיצר על מיעוט עבודת ה' שלו וכיוצא, ודברי התשובה בכל הסיטואציה עוררו וחידדו אצלי את מחשבות התשובה שלי עצמי בזמן תשובה מרומם זה.
חשתי חווית 'תשובה' מיוחדת ומשפיעה בסגנון ובחוזק שלא ידעתים עד הנה. הייתי בטוח שאני נוכח בגילוי תשובה מרטיט של אחד הצדיקים שבדור, בודאי… כך הרהרתי ביני לבין עצמי, מודה להקב"ה שזיכני להארה נפלאה שכזו…
לכשהאיר השחר נכונה לי הפתעה שניה, מהממת עוד יותר [בהרבה]. לאור קרני השחר הראשונות הצלחתי להבחין בדמות השחוחה שבחדר, לכשזיהיתיו נפעמתי בכפליים, היה זה אדם מוכר בירושלם, מקומו היה בירכתי שוק מחנה יהודה בפינה של פחות מד' אמות ועיסוקו שם בתפירת שקי יוטה.
[תפירת שקי יוטה היה המקצוע היותר נחות בעת ההיא – הרבה פחות מסנדלר, בדי היוטה שאינם אלא יריעות ניילון שנשתיירו מהשקים בהם היתה שחורת הפירות והירקות שיובאו מחו"ל ארצה, ומתוקף העניות ששררה בתקופה המדוברת היו אנשים רבים שהתקינו מהם בדים זולים, ואת הבקעים והקרעים הרבים שהיו נוצרים ב'בד' בלתי משובח זה, היו נותנים לתופרי שקים אלו ובפרוטות מעטות].
'יום הכיפורים של השנה הזו הותיר בי רושם בל ימחה', אמרתי למו"ר ראש הישיבה.
לכששמע כך הגאון רבי יחזקאל סרנא, ראש הישיבה נענע בראשו לאות הסכמה ואף אמר בפיו 'כעת אין לי שום השגה עליך'…
(מתוך הספר 'אפשר לתקן')