אחד מספרי היסוד בעולם המחשבה של עולם הישיבות הינו ספרו של רבי חיים מוולאז'ין, 'נפש החיים'.
זהו ספר שאינו קל להבנה. אבל, מי שחשקה נפשו למצוא דרך סלולה וברורה בשאלות המהותיות של תכלית האדם, מה מעשהו בעולם הזה, מהו כח התורה, התפילה, כח כל מעשה שיהודי עושה, ראוי שילמד בספר זה.
כאמור, זהו ספר קשה, אבל כדאי להשקיע מאמץ וללומדו [יש היום ספרים רבים שנכתבו לבאר אותו וכן מאות שיעורים בשמע] כי הוא מעין משנה ברורה בענייני מחשבה יהודית.
נעסוק באחת הנקודות שר' חיים מדבר עליהן, נאיר את הנושא באור פרקטי ומעשי.
הפסוק אומר: "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" [תהלים לג, טו].
הקב"ה יודע כל מעשיו של האדם, לא נתן להסתיר דבר. "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה'" [ירמיה כג, כד].
שואל ה'נפש החיים', מה הכוונה "אל כל מעשיהם"? לכאורה די היה לכתוב המבין מעשיהם"!
אומר ר' חיים יסוד חשוב, יסוד שכתוב כבר בספרי קדמונים. יהודי צריך לדעת שכל דבר שהוא עושה, הן במעשה, הן בדיבור והן במחשבה. כל פעולה ולו הקטנה ביותר, יש לה השלכות והשפעות על אינסוף עולמות.
לעתים אומר האדם, מי אני ומה אני. מה כבר משנה אם עשיתי מצווה או לא, אם עברתי עבירה או לאו. זו מחשבה מוטעית מיסודה.
פעולותיו של היהודי. לטוב ולמוטב, אינן נשארות במקום בו הוא מצוי בעולם הזה, כל פעולה בוקעת רקיעים, מטפסת ממקום למקום, ובכל מקום מטביעה חותמה. אם מדובר בדבר חיובי. הרי שהוא מטביע בכל מקום חותם של קדושה וטהרה. ואם חלילה דבר שלילי, הרי שהוא מטביע חותם של טומאה, הפך הקדושה. מעשה זה פוגם לא רק בעולם הזה, ולא רק בעושה המעשה. הפגם הוא באין ספור עולמות.
המשפט המיוחד שבספר 'נפש החיים'
זו נקודה בסיסית עד מאוד.
פעם היה בכרמיאל כולל בשם 'הוראה והנהגה'. בכולל היו לומדים, בין היתר. גם ספרי מחשבה, שעה כל יום. בסוף החודש האברכים נבחנו על כל הנלמד. במסגרת זו למדנו כמה ספרי מוסר ומחשבה חשובים, ביניהם גם 'נפש החיים'.
כאשר סיימנו את הספר ניגשתי למשגיח, רבי דב יפה זצ"ל, ואמרתי ששווה היה ללמוד את כל הספר כדי לדלות ממנו פנינה אחת נפלאה.
עצר אותי ר' דב ואמר, "אל תאמר לי, אני אומר לך אודות איזו פנינה אתה מדבר. מאיזה משפט התפעלת". והוא אמר את הדברים הבאים:
נפש החיים אומר שהנזק שהזיקו טיטוס ונבוכדנצר לעם ישראל, קטן בהרבה מהנזק שגורם יהודי שעובר עברה. ומדוע? – הם פגעו רק בעולם התחתון, אמנם פגיעה נוראה – הרסו את בית המקדש. אבל עדין, זהו נזק בעולם הזה. אין לו השפעה על עולמות עליונים.
לעומת זאת. כאשר יהודי עובר על ציווי ה', ההשפעה של המעשה הינה הרסנית ללא שיעור, משום שהיא פוגעת בעולמות הרוחניים, העליונים.
המשגיח צדק כמובן. לדברים אלו התכוונתי.
לא רוצים להיות טיטוס ונבוכדנצר
מי מאיתנו רוצה לשאת את התואר 'טיטוס', או 'נבוכדנצר'? ודאי שאף אחד מאיתנו. אם מישהו יכנה אותנו בשמות אלו, אין ספק שהדבר יפגע בנו, אבל למען האמת, מי שחוטא, פוגם הרבה יותר מהם: הדבר מזעזע ומצמרר.
קשה לומר, קשה לשמע, אבל זו העובדה. זו האמת.
זהו "היוצר יחד ליבם המבין אל כל מעשיהם". הקב"ה דן את האדם לא רק על המעשים, אלא אל כל מעשיהם". על כל ההשלכות. לטוב ולמוטב.
אנחנו, בשר ודם, יכולים לשפוט מעשים רק על פי מראה עינינו. אדם ניפץ זכוכית, אפשר להעריך את עלות תיקון הנזק, ובכך מסתכם הענין. לעמת זאת, כאשר פוגמים בדבר שמימי, אין אנו יודעים להיכן הנזקים מתפשטים ומגיעים.
אדם דיבר באמצע התפלה. לכאורה, סך הכל כמה מילים. מה עושים מזה ענין. זה לא נכון כמובן.
היתכן?
אתה מדבר עם מלך מלכי המלכים, ותוך כדי – מחליף מילים עם חברך בדברים של מה בכך?
אבל, הרבה יותר מזה. "המבין אל כל מעשיהם". אותן כמה מלים משפיעות השפעות נצחיות באינסוף עולמות עליונים.
אדם אינו נידון רק על המעשה שאנו רואים, אלא ובעיקר, על התוצאות שאין אנו מסוגלים להבין. אין בידינו אמת מידה למדוד כיצד יתייחסו לאדם אחרי מאה ועשרים שנותיו.
יליד משבט אפריקאי, התגורר כל ימיו בכפר עלוב שכל יושביו פראים
לעיתים אין אנו מבינים את העוצמה שיש בנו. נוח לנו לומר, מי אני ומה אני. למי אכפת מה אני עושה.
זה כמובן אינו נכון. בכל אחד מאיתנו יש חלק אלוק ממעל, דרגה עצומה.
והתרוצים "לא ידעתי", "לא חשבתי", "לא העליתי על דעתי" – לא יתקבלו.
רבי אלחנן וסרמן הי"ד היה אומר, יליד משבט אפריקאי, התגורר כל ימיו בכפר עלוב שכל יושביו פראים, בורים ועמי הארצות, חיים כמו לפני אלפי שנים.
כאשר יבוא אותו אדם לעולם העליון לאחר מאה ועשרים שנה וישאלוהו האם האמין בקב"ה, יאמר, "מה זה הקב"ה? על מה אתם מדברים?…"
אומר ר' אלחנן, בורותו לא תפטור אותו מן הדין. כל אדם, יהיה מי שיהיה, צריך לשאול את עצמו "מי ברא אלה". כל אחד יתבע על חוסר אמונה בבורא יתברך.
ר' חיים בא ללמדנו עד כמה אנו גדולים. "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. רק הקב"ה יודע לאן מגיעות ההשלכות של מעשינו.
מבחינתנו, כאשר אנו עוברים עברה, פגמנו בנשמתנו, עברה מטמטמת ואוטמת ליבו של האדם. אמת, אבל זהו החלק הקטן. החלק המשמעותי יותר הוא שבזה אתה גרוע יותר מטיטוס ונבוכדנצר.
כדאי לסבול הכל כדי לומר פעם אחת ברוך הוא וברוך שמו
אם נצליח להפנים את ההבנה שלכל פעלה ישנה השפעה אדירה, לא נשמע יותר את המשג 'משהו קטן'. אין דבר כזה. הכל ענק, הכל עצום.
ישנה אמרה של הסבא מקלם, בכמה גירסאות. מכל מקום אמר משהו מעין זה: כדאי היה לאדם לרדת לעולם הזה ולעבור את כל תלאותיו, הכל כדי לומר פעם אחת "ברוך הוא וברוך שמו".
כמה "ברוך הוא" יש לכל אחד מאתנו. כמה מצוות של שמירת שבת, תפלין. כבוד אב ואם, שעות של למוד תורה. אך גם אם לא היו לנו כל אלה חלילה, כדאי היה להסתובב בעולם הזה שבעים ושמונים שנה ולו רק כדי לומר פעם אחת "ברוך הוא וברוך שמו", שכן אמירה זו פועלת בכל העולמות.
לפני כמה שנים יצא לאור סידור עם הערות של רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל. מומלץ מאד לעין בו.
בסידור מופיעה תוספת על האימרה של הסבא. לא רק שכדאי לעבור את תלאות עולם הזה, כדאי גם לסבול אף יסורי גיהנום, והכל על מנת לזכות לומר פעם אחת "ברוך הוא וברוך שמו". עד כדי כך!
אם כך "ברוך הוא וברוך שמו", עד כמה גדולה מעלת ענית אמן!
ישנם כאלו שמשוחחים בעת ברכת כהנים. הם בשלהם ואנחנו בשלנו, רחמנא ליצלן. הלא זו זכות כה גדולה, להתברך, לענות כמה פעמים אמן: בושה תכסה את פנינו. הנוהגים כך צריכים להסתתר תחת טלית במקום הכהנים…
זהו שאומר ר' חיים. "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם". אנו צריכים לשאוף ולחתור לשלמות, שכן שלמות המעשים כאן הנה שלמות בכל העולמות.
חללית הנוסקת אל על מורכבת ממאות פריטים
יודעים אנו שחללית הנוסקת אל על מורכבת ממאות פריטים, הכל צריך להיות מדוקדק עד הקצה האחרון. חוסר באחד מהפריטים יכול לסכן את החללית ויושביה.
וכבר היו דברים מעולם. למעבורות החלל ישנה מעטפת העשויה מאלפי אריחי קרמיקה. הם מגינים עליה מחמת החיכוך העצום שמתרחש כאשר רכב החלל נכנס לאטמוספרה.
כידוע, המעברת צ'לנג'ר התפוצצה בכניסתה לאטמוספרה, וזאת מחמת אריח אחד שנשר ממנה. ההגנה נפגמה, וגוף המעבורת לא יכול היה לעמוד בעוצמת החיכוך.
הכל היה משלם, אבל פרט קטן אחד היה חסר…
כך, לפחות, צריך להיות גם ברוחניות, עלינו לשאוף לשלמות, הן בלמוד התורה והן בקיום מצוות. לא להסתפק בחלקיות, בבינוניות, ב'בערך'.
אך יותר מזה, בקיום תורה ומצוות אין לנו כל מושג עד כמה הדברים מורכבים. אין לנו שמץ של מידע כיצד הנחת תפלין משפיעה על כל העולמות. איזה מסלול המצוה עוברת עד הגעתה ליעדה. לפיכך הדקדוק וההקפדה חשובים כל כך.
ומאידך, תמיד יש דרך תיקון
אבל, בנשימה אחת חייבים לומר גם את ה'מאידך'. לאנשים רבים יש חרדת הדין. האדם חושש שלא עשה די בענייני תורה ומצוות. ומתוך כך מגיע לדיכאון וליאוש. אני לא יוצלח, כאן חטאתי, כאן עוויתי, כאן פשעתי.
היצר הרע מנצל את המצב ואומר לאותו יהודי: נכון, אתה צודק. מצבך הרוחני כה עגום, כה נורא, עד שאין לך דרך חזרה. אם כן, מה לך לנסות להתקרב לבורא יתברך? ממילא לא יעזור. לפחות תהנה מהעולם הזה, "אכול ושתו כי מחר נמות".
פעם אמר לי ילד שהוא רוצה לחיות רק שבעים שנה.
אנו מאמינים לדברי חז"ל, יש בנו אמונת חכמים. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" [שמות יא, לד].
אבל, יש הנוטים להאמין רק לדברים הקשים, לעונשים שיבואו על החוטאים. לעומק ולדקדוק הדין, לחומרת העברות וכו'. לעומת זאת, למאמרי חז"ל המעניקים תקוה לאדם, כאן הספק מכרסם בליבם, שמא הדברים אינם כפשוטם.
הגמרא [שבת קיט, ב] אומרת: "אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה אמן יהא שמיה רבא מבורך בכל כחו – קורעין לו גזר דינו". גרסת הרי"ף: "גזר דינו של שבעים שנה". וכך מצאנו מפרש בזוהר הקדוש, קוראים לו גזר דין של שבעים שנה.
אדם עשה עבירות שבעים שנה, אמר אמן יהא שמיה רבה בכל כחו – וזהו. הכל נמחק כלא היה. מפליא, אבל כך חז"ל אומרים, והלא אנו מאמינים בני מאמינים!
פעם אמר לי ילד שהוא רוצה לחיות רק שבעים שנה.
שאלתי, "ומדוע?" השיב במתיקות: "אני יודע איך אפשר לסדר מחילה על עבירות של שבעים שנה. על ידי אמירת אמן יהא שמיה רבה בכונה. יותר מזה, ישארו עברות חלילה…"
אמרתי לו שהוא יכול לרצות לחיות לפחות שמונים ושלש שנים, שכן עד גיל שלוש עשרה העברות אינן נחשבות כלל.
אליבא באמת, בפשטות אין הכוונה דוקא לשבעים שנה. כך כתב מעדני יום טוב [ברכות ג]: "ולי נראה דפרוש של שבעים שנה הינו – כל ימי האדם אשר הוא חי. כמו שנאמר "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" [תהלים צ, י}. וקאמר שכל גזרות דינו של כל ימי חייו, כלם בטלים וקרועים ממנו". כך כתבו גם מפרשים נוספים.
נזכיר שרש"י מפרש באופן שונה מעט: "של שבעים שנה – כלומר, אפילו נגזר עליו מנעוריו". דהיינו, אפילו גזר דין שנגזר על האדם לפני שבעים שנה, נקרע.
צריך להאמין שניתן לתקן בכל מצב.
(מתוך 'שיחות בהיכל')