"והיית לנו לעיניים" (י, לא)
בימי נערותי זכיתי להכיר את הגה"צ רבי אליהו לופיאן. הוא היה מתגורר למחצה, לשליש ולרביע בשכונת בית וגן בה התגוררתי. פעם, כאשר שהינו חבורת נערים בבית המדרש, נכנס רבי אליהו. להפתעתנו הרבה, פנה אלינו, אמר שאינו חש בטוב וביקש שנברך אותו. חשבנו שהוא חומד לנו לצון. מי אנחנו, חבורת ילדים סך הכל. אך המשגיח לא ויתר. ודאי סבר שברכתם של תינוקות של בית רבן, ילדים שלא טעמו עדיין טעם חטא, עושה רושם גדול בשמים.
החפץ חיים הזדרז בסעודת שבת כדי לא להשאיר אורחיו רעבים
ובכן, סיפר ר' אל'ה לופיאן שפעם, בהיותו בחור, זכה להתארח בביתו של החפץ חיים לסעודת ליל שבת. אגב, גם הגה"צ לייב חסמן, משגיח דישיבת חברון, סיפר שהתארח אצל החפץ חיים, ושניהם מציינים שכשחזרו מבית הכנסת לא שרו שלום עליכם ולא אשת חיל. ראשית עשו קידוש, אכלו את הדגים, ורק לאחר מכן שרו. לפליאתם הסביר החפץ חיים את הנהגתו. המלאכים ודאי אינם רעבים. לעומת זאת, האורחים עלולים להיות רעבים. המלאכים יכולים להמתין מעט. איזה שילוב נפלא בין הנהגות שבין אדם לחבירו ובין הנהגות שבין אדם למקום!
ישנו סיפור דומה. פעם הזמין גביר אחד את החפץ חיים ואדם גדול נוסף להתארח אצלו בסעודת שבת. התענין החפץ חיים כיצד מתנהלת הסעודה. השיב הלה בגאווה: "אנחנו מזמרים את כל הזמירות שבסידור, בין מנה למנה עוסקים בדברי תורה, הכל על אדני הקדושה והטהרה. הסעודה אפופה כולה רוחניות ונמשכת שעות רבות".
אמר החפץ חיים, "אקבל את ההזמנה, רק אם הפעם תשנה ממנהגך ותמהר את הסעודה. המנות יוגשו אחת אחרי השניה, את הזמירות נזמר בזריזות, ונקצר בדברי תורה". התפלא מאוד בעל הבית על הבקשה ה'משונה', אך בכל זאת, היות ועז חפצו לארח את החפץ חיים, הסכים. ואמנם כך היה. הסעודה התנהלה בזריזות, ולא עברה שעה עד שברכו ברכת המזון. או אז הרהיב בעל הבית עוז ושאל את החפץ חיים לפשר הענין. אמר לו, "הנני ואראך".
ניגש עמו אל המשרתת ששהתה במטבח ואמר בנימת התנצלות: "סליחה על שזרזנו אותך כל כך בסעודה". הגיבה האשה בדמעות, "רבי, ינוחו ברכות על ראשך! כל ליל שבת אני מתעכבת כאן שעות רבות, פעמים כשאני חוזרת הביתה אני מוצאת את כולם ישנים. המתינו רעבים וצמאים, וכשראו שאני בוששת לבוא, סעדו לבדם. עכשיו אוכל לחזור הביתה מוקדם ולהתענג על השבת עם משפחתי". פנה החפץ חיים אל בעל הבית ואמר, "כוונותיך רצויות, אבל יכול אתה לקיימן אך ורק כאשר אינן על חשבון הזולת".
יש היודעים את הגמרא מתוך ה'קצות' וה'נתיבות'
ובכן, סיפר הגה"צ רבי אליהו לופיאן, בעת שזימרו את 'אשת חיל', כשהגיעו לפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" [משלי לא כג] – עצר החפץ חיים.
אגב, במאמר המוסגר, התבוננתי מה משמעות הביטוי 'עם הארץ'. בפשטות זהו בור שאינו יודע ללמוד תורה. הגמרא עוסקת מה הגדרתו. אך כיצד הדבר משתמע במילים 'עם הארץ'? בתחילה חשבתי שזו משמעות המילה 'הארץ', אדם בדרגה נמוכה, ארצית וגשמית. אך כאן, בפסוקנו, אנשים נכבדים מכונים 'זקני ארץ'. ככל הנראה 'עם הארץ' הינו 'עמך', האנשים הפשוטים, שלא קראו ולא שנו.
נחזור לעניננו. אמר החפץ חיים, 'אשת חיל' הינו התורה. "נודע בשערים בעלה". מיהו בעלה של התורה – אלו תלמידי חכמים, לומדי התורה. כאן המשיך החפץ חיים ואמר דברים מבהילים:
ישנם תלמידי חכמים שיודעים את דברי הגמרא בסדר נזיקין, לא משום שלמדו גמרא, אלא מתוך דברי ה'קצות' וה'נתיבות'. מעיון בספרים אלו ואחרים יודעים הם שישנה גמרא כזו וכזו, ישנם דברי תוספות כאלה וכאלה. הם לא למדו את הגמרות מכריכה לכריכה, ידיעותיהם הגיעו אליהם בדרך עקיפה.
בבדיחותא אומרים: פעם שאלו אחד שהתיימר להיות למדן, מה היה הקשר המשפחתי בין משה לאהרון. התהרהר הלה מעט, ואז אמר בהתעוררות, "כן, ראיתי פעם ב'קצות' שמשה ואהרן פסולים להעיד יחד משום שהם אחים…"
המשיך החפץ חיים ואמר, ומנין יודעים אותם תלמידי חכמים סדר נשים? מתוך דברי ה'פני יהושע' ו'אבני מלואים'. לא זו הדרך ולא זו העיר. הדרך היא ללמוד את המסכת עצמה, לחזור ולחזור עד ששולטים בה על בוריה.
חובה על כל יהודי ללמוד את הש"ס כסדר
כשאדם יגיע לאחר מאה ועשרים שנותיו לבית דין של מעלה, ראשית ישאלוהו, "למדת גמרא?" כשישיב בחיוב יפתחו לפניו מסכת 'בבא קמא' ויאמרו, "הבה נראה מה אתה יודע". יתחילו לבחון אותו על הסדר, מדף ב' עמוד א' עד סוף המסכת.
סיים החפץ חיים ואמר, ושוב, אנו אומרים זאת בלשוננו כמובן. "נודע בשערים בעלה", כאן, בעולם הזה, האדם יכול להרשים. 'לעשות רוח'. לספר שהוא בקי ובעל ידע. לעשות תנועות מרשימות. אנשים עלולים באמת לטעות בו ולחשוב שהוא תלמיד חכם וגאון עולם. אבל בעולם האמת, שכשמו כן הוא, לא מתרשמים מחיצוניות. שם יבחנו את האדם על העיקר. האם הוא בקי ביסודות, תורה, משנה וגמרא. לימוד כסדר, דף אחרי דף. קובץ על יד ירבה. אם יתברר חלילה שהידיעות הינן חלקיות בלבד, ורק מתוך לימוד הספרים הלמדנים הישיבתיים, התביעה תהיה גדולה ועצומה.
קנין התורה 'בתלמוד' – ללמוד את התלמוד
ממשיך רבי אליהו לופיאן ואומר, וכמדומה שכך אומר גם הגה"צ רבי ירוחם ממיר. הקנין הראשון במ"ח קניני התורה הוא בתלמוד'. תמיד סברתי שהכוונה היא – בלימוד. כפשוטו. אם אתה רוצה לקנות קנין בתורה – פשוט, שב ולמד אותה. הפוך בה והפוך בה. חזור ושוב חזור. כך קונים תורה. זו הדרך ואין בלתה, אין מספר לחזרות. כל פעם שאדם לומד סוגיא, מתחדשים לו דברים, וזאת מעבר לכך שהוא מוסיף נדבך בבנין זכרון החומר הנלמד.
אך הגר"א לופיאן מפרש, בתלמוד – על ידי לימוד התלמוד. לימוד הגמרא. התורה נקנית כאשר האדם לומד אותה כסדר. שולט במסכת אחר מסכת. לא דרך ה'קצות'. ראשית חייבים לשלוט בבסיס, לאחר מכן ניתן לעבור לקומות גבוהות יותר. כאשר אדם בונה בנין בן מאה ועשרים קומות, חובה שהיסודות יהיו איתנים וחזקים. רק על יסודות כאלו ניתן להקים בנין גבוה שכזה. כך גם בלימוד התורה. אם אדם רוצה שהלימוד של מאה ועשרים שנותיו יהיו כראוי, שומה עליו שהיסוד, הלימוד בשנים שהינן היסוד, שנות הישיבה, יהיה איתן. גמרא, גמרא רש"י, גמרא רש"י ותוספות. ולאחר מכן, חזרות. דף ועוד דף. זהו הקנין הראשון והיסודי – תלמוד! להשקיע את הזמן בתלמוד. בגמרא.
החפץ חיים התבטא: 'מה עושים קוצ' כל הזמן'. איך יתכן שבחור יצא מהישיבה בלי לשלוט בשני סדרים לפחות?! אולי הוא דיבר על ישיבה גדולה. אבל גם אם כן, מישיבה קטנה צריך לצאת לפחות עם חצי, עם סדר אחד!
(מתוך הספר מפיק מרגליות – שבועות)