באחד מבתי הכנסיות בארץ, הודיע אחד המתפללים לגבאי, כי בנו שיחיה עומד להיכנס למצוות בעוד חודשים אחדים, בשבת פרשת יתרו. בין השניים סוכם כי באותה שבת יקרא הנער את כל הפרשה בבית הכנסת.
הנער החל ללמוד עם אביו את קריאת התורה של פרשת יתרו שבה יעלה לתורה. בכל רגע פנוי שינן את הפסוקים ואת טעמי המקרא, עד שידע את הפרשה בעל פה, באופן מדוקדק היטב.
באחד מימות השבוע, סמוך לשבת בר המצוה, הזדמן האב לבית הכנסת, כדי להיערך כיאות לאירוע הגדול. לפתע שם לב שאחד המתפללים עולה אף הוא למקום שבו נערכים ה'קידושים'. רגע אחד חלף והטעות המביכה התגלתה: שני המתפללים הותיקים חוגגים בר מצוה לבניהם באותה שבת בבית הכנסת. מה שאומר, ששני הנערים התכוננו במשך תקופה ארוכה לקריאתה של אותה פרשה…
הגבאי תפס את ראשו בשתי ידיו: 'אני מצטער מאוד! האשמה היא שלי. שכחתי לרשום את התאריך שביקשתם'… אמר במבוכה. 'כעת, מה עושים? בשבת הקרובה אמורה להתקיים שמחת בר המצוה, ושני הילדים התכוננו ומחכים לקרוא בתורה'- – –
אבי הנער הראשון התייעץ עם בנו והם החליטו להעביר על מידותיהם. האב הודיע כי בנו מוכן לוותר: 'אמנם הוא התכונן כבר מתחילת החורף, אבל הוא מוכן להשקיע בשבוע הקרוב לשנן את פרשת משפטים. בעזרת ה' נחגוג לו את בר המצוה בשבוע הבא'… היה זה ויתור עצום מצדו של הבן, שטרח במשך חודשים ארוכים להכין את קריאת הפרשה, וכעת נאלץ לשוב ולהשקיע שעות רבות בשינון פרשה נוספת…
ארבע שנים חלפו מאז הויתור. הנער התבגר וכבר למד בישיבה גדולה, כאשר לפתע באמצע החורף חלתה אמו ונלקחה לבית החולים. האם המיוסרת אושפזה במחלקה הפנימית במצב קשה, נבדקה שוב ושוב במגוון בדיקות, אך הרופאים לא הצליחו להבין מה גורם לכאביה האיומים.
בדיוק באותו השבוע, חלה מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל ואושפז באותו בית חולים. עסקני הרפואה הבכירים שנקראו לטפל בענינו הרפואי של הגאון, טרחו והביאו במיוחד, באופן בהול, פרופסור בעל שם עולמי, הנחשב למומחה גדול בתחומו, כדי שיטפל במחלתו של הרב. עקב הטיפול שהה הרב אלישיב בבית החולים אף בשבת פרשת משפטים. בני ביתו ומקורביו חיפשו 'בעל קורא' למנין שיארגנו בחדרו. לפתע ראו בחור ישיבה כבן שבע עשרה השוהה ליד מיטת אמו, ונגשו לברר אצלו האם הוא יכול לשמש 'בעל קורא'. תחילה השיב הבחור בשלילה, הוא אינו משמש 'בעל קורא' בדרך כלל, אך לפתע נזכר שהשבת, פרשת השבוע היא 'משפטים', המוכרת לו היטב בעל פה… הוא הרי קרא ושינן אותה אינספור פעמים לקראת קריאתה בשבת בר המצוה שלו… הוא הודיע למקורבי הרב שיוכל לקרוא את הפרשה.
הרב אלישיב נהנה מאוד, והתפעל מקריאתו המדוקדקת של הבחור, וביקש להודות לו באופן אישי. הוא התענין לשם מה הוא שוהה בשבת בבית החולים. 'אמי נמצאת כאן כבר כמה שבועות, לא יודעים איזו מחלה יש לה, היא סובלת מאוד', אמר הבחור במבוכה, והזכיר את שם אמו לרפואה שלמה. בשביל להכיר לו טובה, ביקש הרב אלישיב מהרופא המומחה שבא לבדקו ביום ראשון בבוקר, שיכנס לחדרה של אם הבחור, וינסה לאבחן את מחלתה. הפרופסור בדק את האם באופן יסודי, התבונן בתוצאות הבדיקות, וגילה כי הרופאים טעו באבחנה ובטיפול. הוא הורה לרופאי המחלקה לשנות לחלוטין את דרך הטיפול בה. כבר באותו שבוע שוחררה האם מהאשפוז הארוך, כשהיא בריאה ושלימה.
הסיפור הגיע לאזניו של מרן הגרמי"ל ליפקוביץ זצ"ל שהגיב בהתפעלות: 'הרי זה ממש כמו מה שמסופר במסכת ראש השנה (יז.): האמורא רב הונא חלה, ובא רב פפא לבקרו. משראה את מצבו הקשה, הבין שכבר אפסה התקוה וציווה להכין עבורו תכריכים. לבסוף, כאשר נרפא רב הונא, התבייש רב פפא לראותו. אמר לו רב הונא: 'דע לך כי אכן ראוי הייתי למות – כפי שחזית, אבל בזכות שהייתי ותרן ולא מעמיד על מידותי, מן השמים מחלו לי והוסיפו לי חיים'.
'למדנו', הוסיף ר' מיכל יהודה ואמר, 'כי יתכן שגם יהודי שדינו נגזר למיתה, רחמנא ליצלן, אם יתנהג עם האחר לפנים משורת הדין – יזכה להינצל ממות לחיים! והנה, גם כאן זכתה האם לישועה גלויה רק בשל הויתור של בנה ארבע שנים קודם לכן'…
('מטעמים' ע"פ 'ללמדך')