סיפר הגה"צ רבי ישכר שלמה טייכטאל זצ"ל:
שמעתי מפי זקן אחד מחסידי בעלזא, מעשה שאירע בימי הגאון קדוש אלקי רבינו שר שלום מבעלזא זי"ע. שהיה איש אחד אצלו, לבוש בגדים פשוטים כאחד המחזר על הפתחים. ואחר שיצא ממנו ליווה אותו ה'שר שלום' החוצה, מה שלא היה דרכו לעשות כן כי אם לגדולי הדור המפורסמים כמובן. והיה האיש הנ"ל
וכששב הביתה מצא את בנו מרן רבי יהושע ז"ל שהיה עומד בחדר הראשון שמחוץ לחדרו, ושאלו: האם אינך מתפלא מדוע ליוויתי את האיש הזה, שהוא למראה עיניים איש פשוט, מה שאין דרכי לעשות כן לאדם פשוט?
וענה לו בנו ז"ל, שבאמת היה זה מעשה פלא בעיניו, אבל לא ההין לשואלו על זה. אבל עכשיו שאבא הקדוש מעורר אותי לשאלה זו, באמת חפץ אני מאוד לדעת את טעם הדבר.
השיבו אביו ז"ל: תדע בני, שהאיש הזה יודע ומכיר בעל פה כל התורה כולה, ש"ס בבלי וירושלמי ותוספתא, ספרא וספרי, וכל המדרשים, וכל ספרי הזוהר, וכל ספרי היראים, והיה ראוי להיות רב בכל קהילות היותר גדולות, כמו לעמבערג וקראקא וכדומה, ובמקום זאת הוא בעוה"ר מחזר על הפתחים. אלא מה? אז דער בורא כל העולמים ווילל ניכט, איז ניכט – אם הבורא כל עולמים אינו רוצה, אז לא.
אחר כך הוסיף ואמר: נו, אם לא רב, אבל לפחות היה מכהן כדיין באיזו קהילה גדולה. מוכרח אני אפוא לומר על זה גם כן את אותו תירוץ – שכאשר הבורא ית' אינו רוצה, אז לא, והשי"ת אכן אינו רוצה בכך.
אחר כך אמר עוד: ומדוע לא נהיה לפחות מגיד באיזו קהילה? אלא שגם זה אינו רצונו של השי"ת. נו, אבל על כל פנים יכול היה להיות מלמד באיזו קהילה ולא לחזר על הפתחים. רק התירוץ כנ"ל – השי"ת לא רצה גם זאת.
ובנו מרן רבי יהושע כשסיפר מעשה זה הוסיף, שתמיד היה לו קשה על אביו, שהיה מחזיק הרבה משפחות בפרנסה, וגם כמה 'יושבים' היו מאוכלי שולחנו, ואם כן, כיון שהכיר באותו איש את גודלו בתורה ובצדקות, למה הניח אותו לילך ולחזר על הפתחים, ולמה לא אמר שישב בבעלזא והוא יחזיקו? והוא נאלץ אפוא לומר גם על זה את התירוץ ששמע מאביו – כשהקב"ה לא רוצה, אז לא! וגם את זה לא רצה הקב"ה. עד כאן שמעתי מפי הזקן הנ"ל, ששמע לספר זאת מפי רבינו מרן רבי יהושע מבעלזא ז"ל.
והנה עתה אספר מעשה שני, באדם המוני מאחד מזקני עמי הארצות שבפה, קהילתינו פישטיאן (להבנת הענין מוכרח אני לציין: פישטיאן הוא מקום רחצה ומעיינות מרפא, ובה מתקבצין ומתיישבים הזקנים שרוצים לישב במנוחה בשארית ימי הזיקנה ולפוש ולנוח מעבודת כל ימיהם, שקורין "פענזיאניסטען' (פנסיונרים).
פעם אחת בא לביתי זקן 'פענזיאניסט' (פנסיונר) אחד שחי ממעות ה'פענזיאן' שמקבל בכל חודש וחודש, כדי לשאול אותי דבר מה. נכנסתי עמו בדברים, ושאלתיו בלשון אשכנז: וויא געהט עס איהנען – מה נשמע אצלו? האם הכל הולך כשורה? והשיבני באנחה שהמצב לא כ"כ טוב. שאלתיו: מדוע? והשיבני: רבי לעבען, מיין פענזיאן איזט אין גאנצען 600 כתרים לחודש (רבינו, דמי הפנסיה שלי מסתכמים בס"ה 600 כתרים לחודש), מה אפשר לעשות בסך מועט כזה?
שאלתיו מה היה מעשהו בימי נעוריו, והשיבני: "עבדתי ארבעים וחמש שנים אצל אותו האדון". ושאלתיו, האם באלו מ"ה שנים לא עלהה בידו לקבץ איזה סך הגון לימי הזיקנה. השיבני: "רבי, צברתי לעצמי הון רב. אלף כתרים בלבד נתתי נדן עבור בתי יחידתי, ואת היתר הנחתי לי לימי הזיקנה, ולא רציתי לחיות מהמעות המזומנים. אלא שעשיתי שותפות עם חתני, והוא איבד את מעותיו וגם את מעותיי, ונשארתי בעירום ובחוסר כל.
אמרתי לו, שנמצא לפי"ז שכל עבודתו בימי נעוריו היתה לריק וללא הועיל. על זה השיבני: "יא, רבי לעבין, באמת היה זה לריק וללא הועיל, אבער ווען השי"ת ניקס ווילל, איזט ניקס – ואולם כאשר השי"ת אינו רוצה, אז לא. עד כאן המעשה השני.
והתבוננתי בזה, שהנה, אותו זקן עם הארץ השיב אותה תשובה מה שהשיב רבן של כל ישראל מבעלזא איש אלקים, נמצא שהיתה לשניהם להבדיל השגה שווה, ואם כן למה הראשון נעשה אחד מקדושי עולם ורבן של ישראל, והשני היה כל ימיו מעוזבי התורה ומחללי שבתות וכדומה מן האיסורים שעבר כל ימי חייו, וגם כעת בימי זקנותו הוא עם הארץ פשוט. והוא קושיא גדולה מאד.
אבל התירוץ הוא פשוט. רבינו מבעלזא רכש לו השגה זו בהיותו קטן בן ג' שנים, ועפ"י השגה הזו הלך ונתגדל בתורה וקדושה, עד שנעשה מלאך ה' צבאות, ובכל עת ועת היה מכיר יותר את ההשגה הזו, עד שנתעצם בה, וכל מעשיו היו עפ"י השגה זו.
אבל להבדיל הזקן העם הארץ הנ"ל, בתחילת ימי נערותו לא האמין בזה ההשגה, וחשב שהוא בעצמו יועיל לו, וכוחו ועוצם ידו יעשה לו חיל, ואם אין אני לי מילי, על כן עזב את כל התורה כולה, בחשבו שיכול להועיל לעצמו אף בלי סיוע השי"ת, על כן עבד כבהמה כל ימי חיותו, מבלי הביט על תורה ומצות ועשה מה שעשה. והראה לו הקב"ה לימי זקנותו שאם ה' לא יבנה בית לשוא עמלו בוניו בו, ואז בא לידי השגה זו שאם ה' אינו רוצה, אז לא.
אבל כעת כבר מאוחר הדבר ואין הוא יכול לעשות מאומה ולתקן את אשר איבד, וגם כעת אין השגה זו אצלו רק מהשפה ולחוץ, ולא בהכרה פנימית, כי כבר נתגשמו כל חושיו בגלל אורח חייו כל השנים בלי תורה ומצותיו.
(מתוך ספרו 'משנה שכיר' (סוכות) בשינויי עריכה קלים. הובא בגיליון 'הוגי תורה')