התפילה הנאמרת בשעת נעילה, בזמן הקדוש ביותר ביום הכיפורים, שבה אנו אומרים: 'למען נחדל מעושק ידינו', מוכיחה את דברי חכמינו זכרונם לברכה על כך שגזל מקטרג בראש, ומי שלא יחדל מן העושק, לא יצליח לחמוק מן העונש ומן הדין.
לפנינו עובדות וסיפורים מגדולי הדורות מהם נוכל ללמוד על גודל הזהירות הנדרשת בממון הזולת. הסיפורים נלקטו מהספר הנפלא 'ומתוק האור' מאוצרו של רבי שלמה לוונשטיין שליט"א:
רבי שלמה בלוך שמע מפי ה'חפץ חיים' את הסיפור המופלא אודות הדיבוק שהוציא רבי חיים מוולוז'ין, ומעשה שהיה כך היה:
לעשיר אחד היה שכן עני, וביום בהיר נכנס בתוך העני דיבוק. ומאז ואילך היה העני מגיע לביתו של העשיר, צועק עליו, מבזה אותו ומשפיל אותו לעיני כל. לבסוף החליט העשיר לשים לענין קץ, והוא תפס את העני בכח, והביאו לפני רבי חיים מוולוז'ין.
'מי אתה?', שאל רבי חיים את הדיבוק.
'מלמד הייתי בבית אביו של אותו עשיר', השיב הקול, 'ופעם אחת ערך עשיר זה עיסקה עם גוי, ורימה אותו בעשרת אלפים רובל. אני שימשתי כעד בעיסקה זו, וכאשר הגעתי לשמים לאחר מלאת ימיי, פסקו כי כל מעשי ראויים הם, אולם בגלל גניבה זו, עליי לרדת בחזרה, עד שהעשיר ישלם את חובו'.
העשיר, ששמע את הדברים, החל לזעוק: 'רמאי! נוכל! שקרן שכמוך! הלא אני יודע כי אתה עברת על כל העבירות הכתובות בתורה, ומדוע אתה בודה מליבך שהתגלגלת בגלל חתימה על עיסקה שאפילו לא הרווחת ממנה?!…
והקול מתוך העני השיב: 'צודק אתה. אמנם כל ימיי חטאתי, אך לבסוף זכיתי לשוב בתשובה שלימה, ולמדתי תורה לשמה. וכאשר הגעתי לשמים נתברר לי כי מחלו לי בשל כך על כל מעשיי הרעים, מלבד על הכסף. עליו אי אפשר למחול, ונידונתי להתגלגל בעולם הזה כדי לסדר את התשלום'.
כי אכן כן, גזל, ואפילו של פרוטות מועטות, אינו נותן מנוחה בעולם העליון.
כישלון בעוון גזל עלול להתרחש גם ללא ידיעתו של האדם. עד כמה חרדו גדולי ישראל מחשש גזל זה ומן ההשלכות מרחיקות הלכת הנובעות ממנו, נוכל ללמוד מן הסיפור הבא:
בספר 'המשגיח דקמניץ' מובא כי רבי משה ברנשטיין, חתנו של רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, סיפר כי בזמן המלחמה שהה רבי ברוך בער בעיר קרמנצ'וג, ולאחר מכן עבר לוילנא.
פעם אחת, בהיותו בוילנא, הבחין כי פניו של חמיו מפוחדות ומבוהלות. הוא מיהר לשאול אותו לפשר הדבר. בתגובה – פרץ רבי ברוך בער בבכי מר ואמר: היום הבחנתי בין ספריי בספר השייך לבית הכנסת של קרמנצ'וג, והרי אני גזלן…
ולא זו בלבד, אלא שנכשלתי בעוון אשת איש, שכן בזמן היותי במינסק צרפני רבי אליעזר רבינוביץ לגט, ומכיון שהיה זה לאחר שלקחתי את הספר מקרמנצ'וג, הרי דיני כגזלן, וממילא הגט פסול…
ניסה רבי משה לפייס אותו ולומר כי הוא בוודאי לא לקח את הספר בכוונה, אלא רק הכניסו בין שאר ספריו לתוך חיקו… אך ללא הועיל! רבי ברוך בער הסתובב הלוך ושוב, ולא ידע את נפשו מצער ומעגמת נפש…
לפתע נעצר במקומו ואמר: חושבני שיש לי תשובה לעצמי, הלא בזמן נסיעתי מקרמנצ'וג למינסק, התנפלו עלינו רוצחים וכפסע היה ביני לבין המוות. באותם רגעים אמרתי וידוי והתוודיתי מעומק ליבי על כל חטאיי… ממילא גם חטא זה נכלל באותה תשובה. אמנם, עדיין לא קיימתי את 'השבת הגזילה', אך מכיון שמצב המלחמה אינו מאפשר לחזור לבית הכנסת בקרמנצ'וג כבר איני בגדר רשע, והגט כשר…
כאשר רבי אליהו דסלר, המשגיח בישיבת פוניבז', עלה ארצה מלונדון עיר מגוריו, ועמד להשתקע בארץ ישראל, הוא הגיע לירושלים ומשם נסע לבני ברק. בתוככי העיר השתמש בתחבורה הציבורית והיה אמור עוד לעשות כברת דרך רגלית. צרורותיו היו בידיו, וכך עם כל החבילות צעד לאיטו במעלה הדרך לכיוון ישיבת פוניבז'.
היה זה יום גשום, והכבישים של אז היו משובשים, הדרך מלאה היתה טיט ורפש, ובתנאים קשים אלו פסע הרב כשהוא נושא את חבילותיו.
באורח פלא, חלף לידו כלי רכב, שהיה נדיר באותו הזמן, והנהג גילה להפתעתו, כי ההלך הינו מורו ורבו לשעבר! התלמיד חרד לקראת הרב ומיד קפץ מן המכונית, תפס בידו את הצרורות הכבדים וביקש מן הרב להיכנס לרכב אשר יסיענו בנקל למחוז חפצו.
אמר הרב לתלמידו: 'שאלה לי אליך!'
ענה התלמיד: 'אנא, הגשם בחוץ מכביד, יכנס הרב לתוך הרכב וישאל את שאלתו'.
השיב הרב דסלר: 'לא! כי אם קודם אשאל ולאחר מכן אכנס. המכונית, איננה שלכם, נכון?! שייכת היא למפעל בו הינך עובד. האם יש לך רשות לקחת אנשים זרים ברכב זה?'
'אין כאן שאלה!' השיב התלמיד בנחרצות. 'קיבלתי רשות, זה בסדר'…
'שאלה נוספת יש לי לשאול', המשיך הרב דסלר, 'הרשות שקיבלת, ממי קיבלת אותה? האם מבעל הבית בעצמו, או שמא מן הממונה עליך?'
ענה התלמיד כשהוא משתומם ומתפלא: 'בעל הבית לא מתעסק בקטנות שכאלה… ישנו האחראי על הרכבים, והוא זה שנתן לי רשות! אבל כבוד הרב יכול להיות סמוך ובטוח, שכן לאותו האיש ישנה הסמכות לאשר דברים שכאלו'…
הרב דסלר שמע ולא קיבל! בתום הברור פסק: 'לא אכנס לרכב! שכן לאחראי על הרכבים יש הסמכות רק בכל הקשור בעניני העבודה, ולא בדברים שמחוצה לה!'
המשיך המשגיח בדרכו, כשהוא נושא לבדו את משאו, במעלה הדרך העקלקלה, כשמזג אויר סוער מקשה עליו, ואותנו לימד קצה-מושג של 'זהירות מגזל' עד היכן…
על נקיון כפים וישרות הלב, באופן קפדני ומחמיר, ניתן ללמוד מראש ישיבת פוניבז' הגרי"ש כהנמן זצ"ל.
בספר 'הרב מפוניבז" מסופר עליו, כי למרות מעמדו הרם בתור ראש הישיבה ומייסדה, טבעי היה כי יהנה מזכויותיו הנגזרות מכך, וישתמש באופן פרטי בישיבה, אך הוא מעולם לא ניצל את הישיבה לצרכיו האישיים והיה נזהר עד קצה גבול היכולת שלא להנות מכספי הישיבה או משירותיהם של עובדי המשק שלה, אפילו בדברים פעוטי ערך. והיה מדקדק מאד לשלם באופן פרטי לכל אחד שעשה דבר מה למענו.
כאשר נישא למזל טוב בנו של ראש הישיבה, רבי אברהם כהנמן, בערב החתונה שלח הרב הזמנות מודפסות לאישים חשובים ומכרים, כדי להודיעם שיבואו ליטול חלק בשמחתו. את ביצועי משלוח ההזמנות ורישום הכתובות מסר לידיו האמונות של אחד הפקידים במשרד הישיבה, אך תנאי מפורש סיכם עמו: 'כל המלאכה תעשה מחוץ לשעות העבודה הקבועות, ועל כך יקבל את השכר המגיע לו, עבור 'שעות נוספות' אלו, מכיסו הפרטי ולא כחלק מהמשכורת הקבועה'…
בשנים הראשונות לקיום הישיבה, קיבל הרב זצ"ל את ארוחותיו ממטבח הישיבה תמורת תשלום מלא, אותו העביר באופן אישי… הוא לא היה מוכן להנות מכספי הישיבה אף כדי שוה פרוטה…
גם לאחר נישואיו בזיוו"ש, כאשר הכינה הרבנית ע"ה את הארוחות בדירתם, דרש ראש הישיבה בתוקף ותבע מעובדי המטבח כי יערכו רישום מדוקדק, במידה ובמשקל, של כל מצרך וכל פריט מזון שנשלח לביתו על מנת שיוכל לשלם בעצמו לקופת הישיבה.
עובדי המטבח הסבירו לרב כהנמן, שמבחינה טכנית, קשה מאד לנהל 'רישום' שכזה, ולהביא בחשבון כל פריט ופריט בפני עצמו, אך הרב זצ"ל לא ויתר! לאחר 'משא ומתן' סוכם, כי ישלם בכל חודש באופן קבוע, סכום כף שעמד אז על כ-70 לירות, וכך לא יהנה חינם אין כסף ממטבח הישיבה…
בספר 'ממונם של ישראל' מובאת עדות ממי שאירח פעם את האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זצוק"ל. בתיאור רשמי הביקור, התייחס הלה להקפדתו המיוחדת של האדמו"ר לשמירה על רכוש הזולת.
בדרכו לבית מארחו, נעצר הרבי בתחנת הרכבת. כמובן שמיד נאספו שם מאות אנשים לחזות בנעמו ולבקר בהיכלו, ומטבע הדברים נוצרה צפיפות גדולה, ומפני גודל הלחץ זו הדחק, התנפץ ונשבר אחד מן החלונות בבנין התחנה.
נעצר האדמו"ר על עמדו, ואמר, כי לא יזוז ממקומו ולא ימשיך בדרכו עד אשר ישולמו כל הוצאות ההיזק שנגרמו על ידי מקבלי פניו.
בתקופה מאוחרת יותר, עת עשה הרבי הקדוש את השבת בעיר חיפה, ונתלוו אליו המוני חסידים ואנשי מעשה, והיה ביניהם חסיד נדיב ומפורסם הרב דוד בלום, באותה שבת נשתברו בבית המדרש המקומי שולחנות ספורים וכן כמה מן הכסאות. ויהי בשבת בבוקר, בזמן קריאת התורה, ציוה רבי דוד לעשות לו ה'מי שברך' ונדב את תרומתו בעין יפה ונתחייב לשלם את סך כל הנזקים שנגרמו על ידי קהל הנאספים.
למשמע הדברים צלו פני קדשו של הרבי זצ"ל, ואמר אחר כך לרבי דוד בהערכה עמוקה: 'דו האסט מיר ממש מחיה געווען' – החיית את נפשי!