הזיעה ניגרה ממצחו של פקיד הוועד ומדי פעם הוא הושיט את ידו ומחה במטפחתו את מצחו. בחדר הירושלמי הגבוה, שהיה בנוי בסגנון עתיק, מאוורר לא היה, על מזגן איש לא חשב באותם ימים. היה זה לפני למעלה מתשעים שנה, עת רוב תושבי ירושלים הצטופפו להם בשכונות העיר העתיקה.
יהודי ירושלים שלא עסקו במלאכה, והקדישו את רוב זמנם ללימוד התורה הקדושה מתוך עניות משוועת, היו מאושרים עד מאוד מחייהם. וכל עוד שהשיגה ידם ארוחה אחת ביום – הכלולה מפרוסת לחם-קיבר מרוח בשמן זית ועליו פיסות עגבניה דקיקות כנייר – לכל ילדיהם, היו יהודי ירושלים חשים כאילו בגן-עדן מצויים הם.
אולם, כיון שסוף כל סוף צריך אדם להביא פרנסה אל ביתו, והוצאות תמיד היו ויהיו, היו בני הגולה מפרישים מעשר מכספם ושולחים אותו בעין יפה אל יהודי ירושלים הנאנקים ברעב. זכות גדולה ראו לעצמם יהודי חו"ל, להיות שותפים בממונם ליישוב הארץ ולהחזקת תלמידי החכמים שבירושלים של מעלה.
חוץ מהכסף הכללי שהגיע מכל מדינות הגולה, היו גם קהילות מבוססות ועשירות שהושיבו פקיד מטעמם בירושלים, אליו שלחו תרומות מדי חודש בחודשו, וסכום זה היה מיועד באופן קבוע לקבוצת אברכים קבועה יוצאי אותה העיר.
פקיד הוועד, רבי ישראל, ישב באותו יום חם במשרד הכולל, וחישב בראשו טורי מספרים בלתי נגמרים לצורך
החלוקה שאמורה להתקיים בצהרי אותו יום. כסף שהגיע עבור חודש אדר שעבר, וחג הפסח הממשמש בפתח.
בהיסח הדעת פנה לעוזרו הנאמן, רבי אברהם השמש, וקרא לעברו: לך וקרא למרת רוזנפלד האלמנה ואמור לה שהגיעה עבורה מעטפה מבתה.
רבי אברהם השמש יצא מיד לדרכו, אלא שאמרנו שאותו יום חם מאוד היה. ולאחר מספר דקות החלו הספקות מנקרים במוחו: 'למי אמר לי רבי ישראל ללכת? שמא לבלומנפלד? או אולי ברנפלד? אה, אני נמצא ממש ליד ביתו של רב העיר – רבי יוסף חיים זוננפלד (תאריך פטירתו י"ט באדר ב' תרצ"ב). בוודאי אליו התכוון רבי ישראל'. חשב השמש.
עלה ודפק בדלת, והרב הישיש בן השמונים פלוס, ניגש לדלת ופתחה לרווחה במאור פנים. "רבי ישראל המזכיר, שלחני לקרוא לכבודו כדי לקבל מעטפה שהגיעה עבורכם", גמגם השמש במורא הכבוד.
רבי יוסף חיים זוננפלד חגר את אבנטו, חבש את כובע התיתורה שלו ויצא למזכירות הכולל. משנכנס בפתח, ננער רבי ישראל ונחרד מאוד: שלום עליכם רבי! מדוע הטריח הרב עצמו להגיע? היה הרב שולח מישהו ואני הייתי בא אליו בשמחה. רבי יוסף חיים התנצל בענווה: השמש אמר לי שקראת לי.
רבי ישראל היה כהלום רעם: אני?! שאני אטריח את רב העיר?…
אהה… היכה רבי ישראל על מצחו. "השמש הטיפש. אני אמרתי לו לקרוא למרת רוזנפלד, והוא קרא לרב שליט"א. רק ישוב הנה ואלמדו דרך-ארץ וכבוד התורה מהם"…
הרב נחרד כולו: חלילה וחס. אוסר אני עליך לומר לו אפילו ברמז קל שטעה, וחלילה לך מלביישו! ולא נחה דעתו של רבי יוסף חיים, עד שלקח מידי המזכיר את המעטפה, ובמשך עשרים דקות שירך רגליו בחום, ועלה שלוש גרמי מדרגות בגילו המופלג, כדי למסור את המעטפה למרת רוזנפלד, שלא תצטרך היא להגיע למשרדי הוועד ביום חם שכזה…
(חוט של חסד)