גדולי ישראל נותנים עיניהם ולבם למען הכלל. נכנסים אליהם אנשים שבורי לבב, מלאי צער ועגמת נפש, ויוצאים מהם כשחיוך מאיר את פניהם – יש מי שנושא את צערם, מרגיע, מנחם ומברך…
צדיקי ישראל מסוגלים לשאת שמיעות צרות אלו ונשיאת עולם של ישראל, כיון שניתנו להם כוחות מיוחדים, כוחות הנהגה על טבעיים ממרומים.
אך גם מאיתנו נדרש לנהוג החסד לאחים נזקקים. בכל חוג וקהילה ישנם שבורי לב, נצרכים ונזקקים רבים. פעמים רבות פגשתי בכאלו שזעקו במר ליבם : "איני מבקש עזרה כספית, יחס מיוחד או השקעה מרובה, אלא הקשבה, אנא תנו לי מספר דקות של האזנה, של שמיעה אמיתית ושל פניות מכל הלב".
"גדול המלבין שיניים לחברו מהמשקהו חלב". האזנה במאור פנים ובחיוך והקשבה אמיתית – הן אלו שמעניקות הרגשה טובה.
יהודי שמנתק את הטלפון כאשר בא לפניו מר נפש לשפוך את אשר על ליבו, שאינו אומר לבני ביתו להגיד שהוא איננו נמצא… הוא פנוי כל כולו לשמוע את הנזקק – הוא זוכה לגמול חסד אמיתי.
הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, ביאר את הבקשה שמבקשים אנו בברכת "אהבה רבה": "לשמוע, ללמוד וללמד", שכדי לדעת איך להקשיב לזולת "לשמוע" אותו, מה עלינו לעשות? "ללמוד וללמד" – יש להרבות בלימוד. אין זו אומנות פשוטה לשמוע את זולתנו באמת.
הנער חשוב לי יותר מהכסף!
האדמו"ר מפיאסצנא בעל "חובת התלמידים" הצטיין באהבת ישראל מיוחדת ובמסירות לכל יהודי באשר הוא. לא היתה לו חסידות גדולה, אבל היו לו אלפי אוהבים.
פעם שוחחו אודותיו בעל ה"פני מנחם" וה"אמרי מנחם" מאלכסנדר. אמר ה"פני מנחם": "הרבנים הפולנים הצטיינו בדרך כלל במוח, ובענין הרגש הם ידועים פחות, אך ספריו של האדמו"ר מפיאסצנא – 'חובת התלמידים' ו'הכשרת האברכים' – מלאי רגש ואהבת ישראל".
אביו של ר' נתנאל רזינר, שזכה לשמשו סיפר, כי האדמו"ר ניהל עשרות ישיבות ברחבי פולין, הקים ארגונים שונים, ולשם כך נזקק לגייס כספים רבים.
היה יהודי עשיר, שבכל חודש נהג לבוא אל הרב ולתרום סכום עצום למען מוסדותיו.
באחד הימים נכנס בחור צעיר, שלא היתה לו שייכות לבעל "חובת התלמידים" כלל, ושאל האם יכול הוא להיכנס לרבי. הגבאי נעתר לבקשתו, והכניסו לחדרו של הרבי.
לאחר כשעה הגיע היהודי העשיר לבית הרב. הגברי קיבלו בכבוד, והגביר סיפר כי הוא נוסע לעסקיו, ובא הנה לקבל את ברכת הרב להצלחתו, ובעוד כמחצית השעה יוצאת מהעיירה הרכבת שהוא אמור לנסוע בה.
הגבאי פתח את דלת חדרו של הרבי, וביקש להכניס את העשיר, ובכך לגמול לו טובה על תרומותיו הנכבדות, אך הרבי השיב כי לא יכניסו. לאחר מחצית השעה ביקש העשיר מהגבאי שיבדוק אם כעת הרבי יוכל לקבלו, אך גם בפעם הזו ענה הרבי בשלילה.
העשיר נאלץ למסור לידי הגבאי קויטל עם בקשת עזרה לעסק, בתוספת פדיון גדול, ויצא לדרכו.
חלפו שעתים תמימות, והבחור הצעיר יצא מחדר הרב כשפנינו קורנות כשמש באמצע היום. הגבאי המסור נכנס אל הקודש, הקריא באזני הרבי את הקויטל, והרבי נתן את ברכתו.
הגבאי הנאמן פנה אל הרבי ושאל: "רבי, תורה היא, וללמוד אני צריך. הרי היהודי העשיר רגיל לתרום לרב סכומי עתק. האם לא היה טוב, אילו היה הרבי מבקש מהבחור לחכות להמשך השיחה דקה או שתים?"
השיב ה"חובת התלמידים" במתק לשונו: "אהובי יקירי, אני מקים ישיבות ואירגונים כדי להציל יהודים יהודים מרדת שחר ולקרבם. הבחור הזה הגיע אלי והתחנן: 'רבה, מאר לי בלב…' הוא התחיל להשיח בפני את אשר על ליבו השבור. כשפתחת את הדלת לפני שעה, חשתי שהוא מתחיל לשמוע אותי ולהבין את דברי. אלו הייתי מבקשו לצאת, לא היה קיום לכל שיחתי, כי כבר היה נגרם הסח הדעת".
והרבי הסביר את עיקרי משנת החסד, שהיו כה טבועים בו: "נכון, אני צריך כסף רב בשביל להציל ילדים, לשם כך גבירים ונדיבי עם מעניקים לי תרומות, אבל כעת בא לפני הילד שאני רוצה להציל, שהוא המטרה בכל עסקי, הוא חשוב לי הרבה יותר מאשר הכסף, ולכן לא יכולתי לפנות לקבל את העשיר בעודי עסוק בעיקר…"
שומע תפילת כל פה
זכיתי לשמוע מפי קודשו של ה"באר יעקב" הרבי מנדבורנא זצ"ל פעמים רבות, שאמר, שהקב"ה זיכה אותו במתנה, שכאשר נכנס יהודי להשיח באזניו את אשר מעיק על לבבו, לאחר שהחל לספר מעט, הוא מבין את כל יתר דבריו, אך בכל זאת הוא ממשיך להקשיב שעות על גבי שעות.
והא ביאר את סיבת האזנתו הממושכת לדברים שכבר הבין: הנה אני צריך זכויות שאוכל לענות לכל שואל תשובה אמיתית. ובזה שאני מקדיש מזמני היקר על אף שאני יודע לפרטי פרטים את בעיית היהודי, וגורם לכל אדם לצאת מחדרי בהרגשה טובה. בשמים רואים זאת – וניתנת לי סיעתא דשמיא לענות כהלכה, ומתקנים אותי בעצה טובה.
כאשר חבר, מחנך או כל יהודי מאזין לזולתו במאת האחוזים, מתנתק מכל הפרעה כמו שיחת טלפון, ומעניק לו הרגשה טובה – הוא יוצר אוירה נפלאה העשויה להניב תוצאות מופלאות וברוכות!
אין הכונה, שאם יש שיחת טלפון דחופה ביותר יתעלמו ממנה. מותר להרים, אך כדאי להקדים ולומר: "אני מחכה לטלפון דחוף, יתכן שאצטרך להפסיק באמצע".
כאשר הנעזר רואה את הרגישות ואת ההתחשבות, הוא חש תחושה נפלאה.
"לשמוע – ללמוד וללמד" – כדי לדעת איך לשמוע צריך הרבה ללמוד וללמד, ובשמיעה נכונה צריך הרבה לחולל מהפכה.
על הקב"ה נאמר בתפילה כי הוא "שומע תפילת כל פה" – הוא מאזין ומקשיב לכל תפילותינו על אף שהוא יודע את כל בקשותינו טרם פצינו פינו. כך עלינו להתייחס לזולתנו – לשמוע אותו ולהקשיב בסבלנות עד תום דבריו.
בקוברין תפילת 'נשמת' בשבת היתה נמשכת לעיתים שעה ארוכה. ואמר הרבי מקוברין זצ"ל: כשיהודי נענה במאור פנים לחברו המבקש לשוחח עמו, הקשבתו נחשבת במים יותר מאמירת 'נשמת' אלף פעמים!
אם נחשב במשך כמה שנים מגיעים אנו לאלף אמירת "נשמת" בשבתות, נראה כי חולפות כמעט עשרים שנה!
בהקשבה אחת יכולים אנו להרויח אלף פעמים אמירת נשמת!
שמוע בין אחיכם
בספר "מאיר עיני ישראל" מובא, שבכל ליל ליום הכיפורים בעת אמירת המילים: "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם", היה מרנא ה"חפץ חיים" זצ"ל מתייפח בבכי עז.
באחת השנים שאלו תלמידו: "רבה, מדוע לבכות במילים אלו?"
וה"חפץ חיים" הקדוש, הכהן הגדול מאחיו, הסביר: גר שמתגייר לומד הכל מהתחלה. וכאשר הוא נכשל בתחילת דרכו בדבר איסור – יודעים שרק עתה הוא למד, ומבינים שאין לגעור בו.
והנה, ביחס לקב"ה נחשבים כולנו כגרים. מגיע ליל יום הכיפורים, וכל יהודי מבקש סליחה ומחילה מבורא העולם. ובמה יזכה שתתקבל תפילתו ויתקיים בו: "ויאמר ה' סלחתי כדברך?" – על ידי שיקיים "ונסלח לכל עדת בני ישראל", ויתייחס לכל יהודי בסלחנות ובסובלנות, כפי שנוהג כלפי " הגר בתוכם".
בתפילת הימים הנוראים משבחים אנו את הקב"ה בהיותו "מבין ומאזין, מביט ומקשיב". לכאורה מהי השייכות בין האזנה והקשבה להבנה?
אלא, שהקב"ה מאזין האזנה מלאת בינה. הקשבתו יורדת עד לפרטים הדקים ביותר של המתפלל.
גם על משה רבנו אביר הרועים נאמר: "וישמע משה וייטב בעיניו" (ויקרא י, כ), כאשר משה רבנו שמע את זולתו, ניכא היה במבע עיניו שהדברים טובים בעיניו. על פי מבע עיני המקשיב אפשר לראות אם הוא מסכים לדברים ששמוע, אם הוא חי ומרגיש אותם. יש ביטוי: "עינים אומרות".
"וישמע משה וייטב בעיניו" – זוהי השמיעה הראויה, יש להקשיב לכל יהודי בעיניים מאירות, שמחות ומבינות.
אם נטה אוזן לשמוע את חברינו בצורה הראויה, ונדבק במידותיו של הקב"ה, נגרום לאבינו שבשמים נחת רוח, ונזכה שגם הוא יביןויאזין לבקשותינו.
אולי מחר נאזין לך…
רבי צדוק הכהן, הכהן הגדול מאחיו, חיבר עשרות חיבורים בנגלה ובנסתר, והיה בעל ראש חריף מאין כמוהו. הוא חישב את עיתיו ורגעיו בדקדוק בצורה נפלאה. לפני ראש השנה היה רושם בפנקס את כל סדרי הלימוד שלו לפרטים למשך השנה הקרובה כולה.
באחת השנים, נכנס לביתו בראש השנה באיחור של כעשרים וחמש דקות ואמר: "נראה שהשנה לא נוכל לאכול את האפיקומן לפני חצות".
סובביו לא הבינו את דברי ההייליגער רבי צדוק. והוא הסביר, כי סדר יומו תוכנן בקפידה. משהגיעה ההפסקה נכנס לחדר במטרה ללמוד ולשנן את הכוונות הרואיות בתקיעת שופר. והמנה נשמעו דפיקות בדלת. תחילה חשב הוא לא לפתוח, אך כאשר הנוקש לא חדל מדפיקותיו פתח.
אל החדר נכנס יהודי וביקשו: "רבה, הלב שלי שותת דם. אני רוצה שהרב'ה ישמע אותי".
ר' צדוק רצה תחילה לדחותו לזמן מאוחר יותר, הרי מוכרח הוא להתכונן לתקיעת שופר. אך הוא התבטא: "היתה לי סיעתא דשמיא שלא אמרתי לו את המילים האלו, אלא הכנסתיו ושמעתי אותו".
שיחתם ארכה עשרים וחמש דקות. ועל כן מעכשיו עד אפיקומן כל הפנקס שלי נדחה בעשרים וחמש דקות.
ורבי צדוק הסביר: בראש השנה מבקשים אנו: "זכרנו לחיים, כתבנו לחיים". אם, חלילה, לא הייתי שומע אותו, והייתי מבקשו לבוא ליום המחרת, כשהייתי מבקש מהקב"ה בתקיעת שופר שישמע סדר מלכויותינו היו אומרים לי משמים: ר' צדוק, אולי מחר נאזין לך, כפי שאתה אמרת ליהודי…
אנחנו מבקשים מה': "עננו ה', עננו", מתחננים אנו: "יהיו לרצון אמרי פי", "תקבל ברחמים וברצון את תפילותינו" יש לנו עצה נפלאה – בזה שנשמע את זולתנו – נזכה שמשמים ישמעו אותנו.
(מתוך: כבודם של ישראל)