"המלאך הגואל אותי"
שמעתי מהרב הלל דיוויד שליט"א ששמע מאיש יקר ושמו ר' אפרים שפיננער שזכה לשמש את מרן זצ"ל, ופעם לקח אותו עם משפחתו מאיסט סייד לישיבת סטאטען איילאנד, השמים כוסו בעננים וירד גשם, ולכך במקום לרדת מהכביש הראשי לכביש הצדדי המוביל לישיבה טעה הנהג והמשיך בכביש הראשי, והיה צריך לעבור על גשר ואח"כ לחזור בחזרה. אחד מהנוסעים הפליט ואמר "חבל על הזמן של אריכות הדרך". מרן זצ"ל שתק, ורק אחר כמה רגעים שכבר היו על הגשר בחזרה פתח ואמר "ראו את מזג האויר בחוץ כמה קשה הוא, איני מסוגל להבין היאך יכולים לראות את הדרך". סיים הנהג ואמר בהתפעלות "כוונתו הייתה להרגיע אותי, אבל לא אמר זאת מיד כדי שלא יהיה בולט שדבריו נאמרו עקב דברי אותו אדם".
שני אחים הגרים בליקוואוד סיפרו לי שהלכו פעם לבקר בבית מרן זצ"ל ושאלו אחד מהם אודות תפלת הדרך האם יותר טוב לומר כל אחד לעצמו או שאחד יוציא את כולם, ענה מרן זצ"ל ואמר "ודאי עדיף שאחד יוציא את כולם כי ברוב עם הדרת מלך כמו בקידוש". אמר השני "והלא שמעתי בשם כת"ר שיותר טוב שכל אחד יברך לעצמו?" עלתה בת שחוק על פניו ואמר "מה שאמרתי הוא שלמעשה מוטב שיאמר כל אחד לעצמו מכיון שקשה לכוון מאחר שנוסעים וכל אחד מוחו במקום אחר, אבל אם שייך להתרכז ולשמוע אזי טוב יותר שאחד יברך בשביל כולם".
שמעתי מר' בנימין פרוזאנסקי שיחי' ששמע מעד ראיה, שפעם היה מרן זצ"ל בחתונה ואחד ממקורביו ליוה אותו ודיבר עימו, והנה עברו ליד יהודי בעל צדקה שהיה מחלק צדקה לנצרכים, והנה כשעבר מרן זצ"ל חשב שהוא ג"כ משולח והושיט לו תרומה, מרן זצ"ל קיבל את הכסף ואמר למלווהו שצריך עכשיו לעבור בכל השולחנות ולאסוף בעד הכנסת כלה. תמה מקורבו שהלא מעולם אין דרכו בכך. ענה מרן זצ"ל: "הואיל ואותו יהודי היקר נתן לי צדקה וכשיגלה שנתן לי יתבייש ולזה אאסוף גם מאחרים למען ידע כי טוב עשה".
סיפר מרן זצ"ל שבשנים שגורש מביתו ברוסיא וסגרו את בית הכנסת בעירו נעשה המצב חמור עד למאד, הלך מרן זצ"ל למוסקבה להשתדל לקבל ויזה כדי לצאת מרוסיא, ובכדי להיות במוסקבה בתורת אורח היה צריך רשיון מיוחד, והיה זה מן הנמנע. ולכך התגנב לאיזור הזה, והיה ישן אצל משפחה של גוים שנתנו לו תפוחי אדמה לאכול, ובמשך היום היה יושב ולומד בבית המדרש. ויהי היום לעת ערב התעמק בסוגיא וכשהסתכל על השעון ראה שכבר אחר חצות, וכבר מאוחר לחזור אצל האכסניא שלו כי כבר הלכו לישון, ועל כן נשאר ללמוד כל הלילה בבית המדרש. המשיך מרן זצ"ל וסיפר שדוקא באותו לילה ערך הנ.ק.וו.ד. בדיקות בבתים לחפש אנשים בלי רשיון, ומכיון שנשאר בבית המדרש ניצל מהגלייה לסיביר או ממיתה, ונתקיים בו "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם". (הרב משה מאיר ווייס שליט"א ועוד)
העיתון המיוחד
הרב יוסף פרידנזאן ז"ל המו"ל והעורך העיתון דאס אידישע ווארט, כתב בעיתון הנ"ל בגליון המיוחד שיצא לכבוד מרן זצ"ל, אייר-סיון תשמ"ו:
אכתוב דבר מה שנשאר במיוחד בזכרוני ענותנותו ופשטותו בהנהגותיו עם בני אדם. היה זה בערך לפני עשרים שנה בשנת תשכ"ה קאנווענטשין, מרן זצ"ל דרש בין שחרית למוסף, כולם באו לשמוע דבריו ביראת כבוד. אחר כשבוע שאספתי החומר והדרשות של הקאנווענטשין להדפיס ראיתי שהיו רק כמה שורות ממה שאמר מרן זצ"ל. והסיבה לזה היתה שהאיש האחראי לא חש בטוב בש"ק בבוקר ולא הגיע לתפלה ולא שמע את הדרשה. והיה זה בעיני כעיקר חסר מן הספר להדפיס העיתון על הקאנווענטשין עם שורות אחדות בלבד מדברי מרן זצ"ל.
התקשרתי למרן זצ"ל ואמרתי לו שאיני יכול להוציא העיתון כמו שהוא לעת עתה כשדרשתו כ"כ בקיצור. בענוותנותו תמה מרן זצ"ל ואמר "מה העיכוב, הרי יש לכם את שאר הדרשות? לא אמרתי חידושים גדולים, די להזכיר שגם הרב פיינשטיין דיבר דברי התעוררות לנאספים בענין חיזוק שמירת המצות ונתינת צדקה, שהוא העיקר".
אמרתי למרן זצ"ל שאולי תיגרם לי עגמת נפש מזה מצד הקוראים בעיתון שיטענו נגדי איך יתכן שהבאתי דברי מרן זצ"ל כ"כ בקיצור. אז ענה ואמר "אם כן מה המבוקש ממני"? אמרתי לו "רצוני לבוא לבית מרן ויגיד לי את תמצית הדרשה"
השיב מרן ואמר "לא, הרי זו טרחה יתירה עבורכם, אני אכתוב לכם הדרשה היום או מחר". אמרתי לו "אם כן די שיכתוב מרן את ראשי הפרקים בלשון הקודש ואני אעשה לעיתון באידיש". ענה לי מרן זצ"ל ואמר "למה לכם טרחה שלא לצורך, אני אכתוב הדרשה באידיש שהיא השפה שהייתי כותב בה לאמי עליה השלום". שוב שאלתי אותו מתי לבוא ולקחת את הדרשה הכתובה. ענה מרן זצ"ל "למה לכם לטרוח בדבר, אני אשלח לכם דרך הדואר". כשקיבלתי את הדרשה התקשרתי למרן זצ"ל לשאול האם להדפיס את הדרשה ככתבה וכלשונה. ענה מרן זצ"ל "לא צריך, הלוא רצוני היה רק לעזור לכם, תעשה כמו בשאר הדרשות או כפי הבנתך, הרי אתה העורך ויודע היאך הוא ראוי לדפוס".
סיים הרב הנ"ל ואמר:
הסיפור הזה אינו צריך לפירוש כי הוא מדבר בעד עצמו, והשומע יכול ללמוד ממנו מה הם מושגים של ענוה, תמימות, פשטות, בריחה מן הכבוד ומידת ההטבה.
סיפר לי אברך אחד:
באתי משוויץ לאמריקא ואשתי היתה מלונדון והרגשתי עצמי כאבוד במדינה זרה שלא הכרתי בה אף אחד. מיד אחר החתונה באנו למרן זצ"ל ובירך אותנו בחמימות, וכאשר כמעט יצאתי קרא לי בחזרה ואמר "איך וויל אייך זאגען יונגערמאן, איך זאג אייך צו, עס וועט אייך גארנישט פעלין, און דו האסט נישט וואס צו זארגען" (אני רוצה לומר לך אברך שאני מבטיח שלא יחסר לכם דבר ואין לך מה לדאוג). איני יודע אם רוח הקודש היתה בו או שהבין את מצבי כשראה את פני המודאגות אף לאחר שבירך אותי, ולכן בדרכי החוצה קרא לי בחזרה והוסיף לי ברכה, שנתן דעתו על כל יהודי עד הסוף.
** *
בתקופה מסויימת התחילו אנשים ממדינת סין לעבור לגור בשכונת איסט סייד שבנוי יארק אשר שם היתה ישיבתו של מו"ר זצ"ל מתיבתא תפארת ירושלים, לאט לאט קנו שם בנין אחר בנין עד שכמעט שלטו על כל האיזור. ביקשו מקורבים למרן זצ"ל להעביר את הישיבה לשכונה אחרת שיש שם יהודים רבים אחרי שבשכונה זו מתמעט והולך מספר היהודים הגרים בה. מו"ר זצ"ל לא הרשה למכור הבנין בשום אופן, והוסיף ואמר שכל זמן שיש עדיין מתושבי השכונה שצריכים ישיבה עבור בניהם אין למכור הבנין ולהעביר הישיבה למקום אחר.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'דרכי משה)