מאת: הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
סיפר הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל בשם דודו הצדיק רבי זאב צ'צ'יק, שבאחד מימי אלול הגיעו שני בחורים ללמוד בראדין, אך הנהלת הישיבה נאלצה להשיב את פניהם ריקם מחוסר מקום. הבחורים המאוכזבים החליטו לעלות לפחות אל בית "החפץ חיים", כדי לקבל את ברכת הדרך וברכת "כתיבה וחתימה טובה". במהלך שיחתם עם "החפץ חיים" נודע לו שהם נכדי הצדיק הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשב זי"ע ו"החפץ חיים" מיהר להזעיק את הנהלת הישיבה וביקשם שהבחורים ילמדו בכל זאת בישיבה. "ברצוני שנכדיו של סנגורם של ישראל יתפללו איתנו יחד בישיבה בימים הנוראים. זוהי זכות לכולנו!".
וכך אמר רבי לוי יצחק.
"רבונו של עולם"—פנה רבי לוי יצחק אל אביו שבשמים— "לכאורה כיצד אנו מברכים ביום הכיפורים "מלך מוחל וסולח"? האיך אנו בטוחים שתמחול לנו? ואולי לא תמחול חלילה, ואם כן, אולי תהיה חלילה הברכה לבטלה… רבונו של עולם, משל לילד נבון שביקש מאביו תפוח, וכשראה שאביו מתעכב להביא לו אותו, קופץ הילד ומברך בשם ומלכות "בורא פרי העץ" וצועק: "נו, נו".
ממילא מה יעשה האב שלא יחטא הבן ויכשל בברכה לבטלה? נותן לו התפוח. כן אנו קופצים לברך לפניך, אבינו רוענו, "מוחל וסולח" בשם ומלכות – ובטוחים אנחנו שאתה, אבינו הרחום, לא תגרום לנו ברכה לבטלה"….
&&&&
באחד מימי 'בין הזמנים' נסענו לעיר דוד ולנקבת השילוח. ההליכה בתוך השילוח מיוחדת ומרתקת. חושך, מים ופנסים, בשילוב שירים שמחים, הוא מתכון לטיול מהנה. אך אני התרגשתי במיוחד ממשפט אחד פשוט של המדריך.
המדריך חבש כובע –טמבל, כזה שלבשו ה'חלוצים' בעבר. הדרכתו ההיסטורית לוותה בהקראת פסוקים מהתנ"ך, הקשורים לעיר דוד, לירושלים העתיקה ובית המקדש. המדריך תיאר בפרוטורוט, מתוך הנ"ך, צום שקבעו בני ישראל, לאחר נבואת ירמיהו על החורבן, והוא אמר שבפסוקים עצמם לא מוזכר האם היה זה צום עצוב, כמו צום תשעה באב, שהוא צום שנועד לאבל וצער, או צום שמח, כמו יום כיפור, שנועד לחזרה בתשובה. וכך אמר המדריך עם הכובע-טמבל: "ביום כיפור אנו צמים, אך זהו צום שמח, כי מכפרים בו את כל העבירות שלנו. צמים, כדי לעשות חשבון נפש ולחזור בתשובה, אבל בעצם זה יום שמח, יום של מחיקת חטאים"…
ואני התרגשתי, והזדעזעתי.
הזדעזעתי שהאמת האמיתית הזאת אינה כה פשוטה ושורשית אצלי, עד שאם אני שומע אותה, בפשטות חיננית, מאדם זר לי, לפחות לפי חולצתו ומכנסיו הקצרים, אני כה נרגש.
והרי זה כה נכון. "אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים". הקב"ה, אבינו אוהבנו, רוצה לטהרנו, למחול על עוונותינו ביום הכיפורים. שמחה!!
&&&&
חוסר אימון פנימי
הקושי הגדול ביותר בעבודת התשובה הוא חוסר האימון הפנימי שלנו בכל המהלך.
נתאר לעצמינו שרבנו עם השכנים ממולנו. המריבה היתה קשה, הוטחו האשמות הדדיות, העלבות וקינטורים. דלתות נטרקו ואפילו הילדים השליכו ביצים זה על זה. שני הצדדים נפגעו אחד מהשני מאד מאד, ואז, ביום בהיר אחד, החליטו השכנים לפתוח דף חדש, לסלוח באמת ובתמים אחד לשני ולהשיב ימים כקדם. הסליחה היתה באמת כנה ורצינית והשקט והשלווה שבו לשרור. השכנים שבו להיות חברים טובים, בכל הרצינות.
עברו חודשיים נוספים, ושוב התפתחה לה מריבה איומה. שכן א' דיבר לא יפה לשכן ב' ושכן ב' השיב לו מנה אחת אפיים. חדר המדרגות רעד מעוצמת הצעקות, דלתות נטרקו בזעם ואפילו השכנים מקומה ד' התערבו. המריבה היתה קשה וכעברו שבועיים ניסה רב השכונה להביא לפיוס בין הצדדים. ואכן, הפיוס הצליח והשכנים ביקשו סליחה זה מזה וניסו שוב ליישב את ההדורים ביניהם. כן, הם הצליחו במשימתם, אך ברור הוא שהאווירה והתחושה החברית שהיתה ביניהם לפני שתי המריבות, לא שבה אליהם.
והנה, שוב חלפו מספר חודשים ושוב השכנים רבו ביניהם, ושוב פעם הם התפייסו, וחוזר חלילה. אין ספק שהתחושות ביניהם כבר אינן תחושות של קירבה. למרות בקשת הסליחה, אפילו שהחרטה אמיתית, הקשר כבר אינו קשר טוב ואמיץ ושתי המשפחות לא סובלות במיוחד אחת את השניה. קשה להתקרב ושוב לריב ולחטוא ושוב לבקש סליחה ושוב לחטוא ושוב לבקש סליחה ושוב… — ואם כך אנו חשים, כיצד אנו יכולים לחוש שאנו באמת שבים אל ה'?
אך לא. באמת אין שום דמיון בין מריבה בין השכנים או החברים, ל"מריבה" שלנו עם אלוקינו יתברך. בעוד שמריבה וחטאים עם חברים ומכרים קשה באמת לפישור ואיחוי הקרעים, הרי שמריבה בין הורים וילדים מתאחה במהירות, בדיוק ברגע שמי שלא התנהג כשורה אומר ברצינות רבה ובכוונה אמיתית ש"טעיתי". בין אלו המקושרים באהבת נצח או בקשר דם עמוק, יכולה הסליחה להתקבל בכנות ובשלימות ברגע אחד, בשניה אחת של כנות טהורה. הקשר הזה, כמו הקשר בין איש לרעייתו ואב לבנו או אם לבנה או לבתה, קיים במעמקים ללא הרף, ובאמת- שלא חל בו כל שינוי, גם במהלכו של הפירוד הגדול ביניהם. הנתק סבב סביב עבותות חיצוניים של מידות רעות ותאוות, אך הוא היה נתק רק כלפי חוץ. ברגע שאחד הצדדים יגיד "די! גמרנו את הריב!", יפרוש את זרועותיו ויקבל בחמימות את בנו לחיקו, הרי שהריב הסתיים, ומיד וההתקשרות האמיתית ביניהם תימשך כרגיל, כמו לפני הריחוק ביניהם.
(קטעים מתוך הספר 'מחשבה בפרשה')