פיאסצנה היא עיירה קטנה בפולין הדוויה. בעיירה זו ישב האדמו"ר רבי קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה.
כשכבשו הגרמנים את פולין, אספו את כל היהודים מן הערים והעיירות הקטנות והובילו אותם לגטו ורשה. גם האדמו"ר מפיאסצנה הגיע בראש קהל עדתו אל גטו ורשה, ומיד נעשה לתל תלפיות לכל נדכה ושבור לב, ומי לא היה כזה?
מדי שבת בשבתו ומדי חג בחג, היה האדמו"ר מפיאסצנה דורש בבית הכנסת שבגטו בפני היהודים המעונים והיה מרווה אותם מדברי תורתו. היה זה מזון לנפשם הדוויה, ובכך החיה אותם וחיזק את רוחם.
"גווילין נשרפים ואותיות פורחות". גופו של האדמו"ר מפיאסצנה נשרף במחנה הריכוז טרווניקי, אבל דברי התורה שלו חיים וקיימים. דברי התורה והדרשות שדרש בגטו בימי עברה וזעם שרדו את התופת באופן פלאי. הרבי הטמין את כתבי היד שלו בכד בתוך האדמה. כמה שנים לאחר המלחמה גילה פועל פולני את הכתבים מתחת לחפירות של בניין חדש בוורשה. הכתבים עצמם נשארו בארכיון של ממשלת פולין, אולם צילום של כתב היד הועבר לישראל, וממנו יצא הספר שנושא את השם הסמלי – "אש קודש".
היה לי עניין מיוחד בספר הזה, כי חשבתי שאוכל למצוא בו חומר מעניין ואותנטי על התקופה הנוראה הזאת, עובדות ומעשים מתוך התופת, סיפורי מסירות נפש וכדומה. קיוויתי שאוכל להיעזר בחומרים הללו במפגשים עם ציבור חילוני, שיתוודע אל מסירות נפשם של יהודים אשר עלו על המוקד בקדושה ובטהרה.
אולם כשפתחתי לראשונה את הספר ציפתה לי 'אכזבה' גדולה. מעולם לא היתה לי אכזבה מתוקה כל כך. שום דבר 'מיוחד' לא היה שם בספר. בעצם, המיוחד בספר הזה הוא שאין בו שום 'דבר מיוחד'…
הספר גדוש דרשות ודברי תורה משובבי נפש ויש בו חידושים עמוקים, כדרכה של תורה. אלא שהחידוש הגדול הוא – שהספר הזה יכול היה להיכתב בכל מקום אחר ובכל זמן אחר. אתה לומד בו ולא שם לב שהוא נכתב בתוך התופת, בתנאי גטו, תחת עיניו הפקוחות של השטן הנאצי.
מה העסיק את הרבי בהיותו בתת-תנאים של הגטו? מה הטריד את מנוחתו כאשר העוני והרדיפות הכו בו ובאחיו היהודים המעונים תושבי הגטו? זה מה שהעסיק והטריד אותו: מה התכוון רש"י בפירושו על פסוק מסוים בחומש; מה ההסבר של הגמרא בסוגיא זו ובסוגיא אחרת; ביאור במדרשים, דברי חסידות ומחשבה, זוהר וקבלה. זה מה שהעסיק אותו באותם ימים נוראים וקשים! מדהים לראות היכן היה מונח ראשו של אותו איש מורם מעם, ענק בתורה ובמחשבה, בהיותו בתוככי התופת הנורא.
אף על פי כן, בדרשות של החגים, בעיקר ראש השנה, ניתן לשמוע הדים לתקופה ולנסיבות הקשות שבו היה שרוי. בראש השנה תש"ג עמד הרבי ודרש לפני התקיעות לקהל עדתו, כמקובל בקהילות ישראל. ואלו היו דבריו:
בקהילות ישראל נוהגים לומר לפני תקיעות כמה פסוקי תהלים. אחד הפסוקים הוא: "ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים". מה פשר הבקשה הזו?
כל יהודי – אמר האדמו"ר מפיאסצנה – צריך לקיים שני דברים: "סור מרע" ו"עשה טוב". ה"סור מרע" נתון בידינו; אם באה לידינו עבירה – אנו נמנעים מלעבור אותה. לעומת זאת, ה"עשה טוב" לא תמיד נתון בידינו. איך אפשר לקיים את החלק של ה"עשה טוב" כשהתנאים לא מאפשרים זאת? כשאנחנו מצויים בגטו, תחת עול הגויים אשר מונעים מאיתנו לקיים מצוות – הרי עם כל הרצון הטוב שלנו לא נוכל לקיים את ה"עשה טוב". איך אפשר לקיים מצות תלמוד תורה כשמבוקר עד ערב אתה מתענה ברעב ועובד עבודות כפיה? איך אפשר לקיים מצות צדקה כשאין פרוטה לפורטה? איך אפשר לקיים מצוות תפילין כשהתפילין נלקחו ממך ואין לך אפשרות להשיג זוג תפילין אחר?
אנו פונים אל אלוקים ואומרים לו: על ה"סור מרע" אנו ערבים, כי הדבר תלוי בנו, אך על ה"עשה טוב" אין אנו יכולים להיות ערבים. לכן אנו מבקשים ממנו: "ערוב עבדך לטוב" – אתה עצמך תהיה ערב ל"עשה טוב", ואיך? על ידי שתדאג לכך ש"אל יעשקוני זדים". כשתהיה לנו אפשרות לקיים את ה"עשה טוב" – אז נוכל להיות ערבים גם על כך.
(רבי מרדכי דוד נויגרשל שליט"א- דורש טוב ימים נוראים)