מאת: הרב ישראל היימן
ליל א' דראש השנה בהיכלה של ישיבת באר יעקב.
היכל הישיבה מלא מפה לפה, בכותל המזרח ישובים רבני הישיבה, ובראשם ראש הישיבה הגאון רבי משה שמואל שפירא זצוק"ל.
אווירה של חרדת הדין דקה מהולה ברוממות הדעת של המלכת ה' מלווה את התפילה. כאן, בהיכלו של ר' משה שמואל שולטים ההדר הוואלוזינאי והחריפות הבריסקאית בערבוביה. אין כאן לחץ מיותר, אין כאן השתפכויות יוצאות דופן… חודש שלם עמלים כאן על השגת רוממות הדעת הזו שמזדקקת כהנה וכהנה ביומיים הגורליים שלפתחנו.
התפילה מסתיימת. כעת משתרך תור ארוך לפני מקומו של ראש הישיבה, כל בניו של האבא הגדול עוברים לפניו כבני מרון לברך ולהתברך. ר' משה שמואל עומד על רגליו שעה ארוכה מאד, פניו להבים מאימת הדין ובעיניו אש האהבה לבניו תלמידיו. אין בחור בישיבה שיוותר על המעמד הזה. אין מי שיכול להיכנס לשנה החדשה בלי לשמוע את המילים "לשנה טובה תיכתב ותיחתם – ותזכה לתורה!".
הברכה הזו יצאה מפיו של ראש הישיבה מאות פעמים בזה אחר זה. זו לא הייתה מונוטוניות, הייתה שם כוונה אמיתית שמוישל'ה שהשנה קצת היה לו קשה – יצליח יותר שנה הבאה. ובשניה אחרי הייתה הכוונה, שאברימל'ה שבשנה האחרונה התקדם מעל ומעבר למצופה, ימשיך ויפרח גם בשנה הקרובה… כל אחד ואחד קיבל את הברכה המיוחדת לו, אבל לכולם זה היה מקופל באותו משפט. "לשנה טובה תיכתב ותיחתם – ותזכה לתורה!".
בחדר האוכל של הישיבה סעודת החג בעיצומה. כובד ראש אופייני מתובל בדברי תורה ובשירים מענייני דיומא. בבית המדרש התור מתקצר והולך, ובעוד דקות ספורות יפנה גם ראש הישיבה לביתו לסעוד את סעודת החג, ולהתכונן לעבודת היום של מחר. אבל לא. לראש הישיבה יש עוד משהו חשוב מאד לסדר לפני שהוא ממשיך את סדר עבודתו.
דמותו ההדורה והקורנת ניצבת כעת בפתח חדר האוכל של הישיבה. הציבור משתתק בעיצומה של השירה. הבחורים קמים על רגליהם ותמהים זה לזה, מה מחפש ראש הישיבה כעת בחדר האוכל? מדוע הוא אינו פונה אל ביתו ומשפחתו?
ר' משה שמואל אינו מבזבז שניה מיותרת. הוא ניגש בצעד זריז לאחד הבחורים ובשקט שמשתרר בחדר האוכל נשמעות המילים הנאמרות בקול צלול. "ותזכה לתורה!"…
זהו. ראש הישיבה סב במהירות ויוצא מחדר האוכל לכיוון ביתו.
בסיום סעודת החג מתגודדים מול הבחור הנבוך והמרוגש קבוצת חברים. הם מנסים לברר את פשר המחזה אותו ראו כולם.
"עמדתי בתור כמו כולם", סיפר הבחור, "ראש הישיבה לחץ את ידי ובירך את הברכה הקבועה. רק שמאחורי לפתע נדחף מישהו, שבטעות דחף אותי והבא אחרי בתור כבר ניגש, כך שאת סיומה של הברכה 'ותזכה לתורה' לא שמעתי"…
דמעות עמדו בעיניו של הבחור. מכל המאות שעברו היום מול ראש הישיבה, הוא זכר בחור בודד שאת סיומה של הברכה כנראה לא שמע, והוא בא להשלים אותן. זה היה איכפת לו, סימן שזה באמת עניין אותו שאני אזכה לתורה בשנה הבעל"ט.
***
בעיצומו של היום המקודש אליו מכוונים כל ימי האלול ועשרת ימי התשובה, היום בו אנו משלימים את עבודת התשובה, שהיא המרכזית בעבודות ימים אלו, אנו קוראים את ההפטרה המוסרית ביותר במהלך השנה. בהפטרה הזו מונח היסוד לכל עבודת הימים האלו. היא באה להזכיר לנו את הנושא המרכזי שח"ו לא יהיה העיקר חסר מן הספר.
"קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך… ישאלוני משפטי צדק קרבת אלוקים יחפצון" – הנביא קורא לכל עובדי ה' החפצים להתקרב לאלוקיהם, ולנצל את הימים האלו לעבודה הנכונה ביותר. אותם עובדי ה' לא מבינים למה העבודה שלהם לא מצליחה? למה כל שנה מחדש הם מרגישים שהם עושים 'בכאילו' ובסיום ימי הדין הכל חוזר להיות כמו שהיה, למה הם לא מצליחים להתרומם באמת?
"למה צמנו ולא ראית עינינו נפשנו ולא תדע" (יש מי שלא מזדהה עם הכאב הזה שמלווה כל כך הרבה עובדי ה' בימים אלו?!)
אבל התשובה כתובה מיד בפסוק הבא. והמילים נוקבות חדרי בטן!
"הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרוף רשע… הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו, הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע, הלזה תקרא צום ויום רצון לה'".
מילים כדורבנות! הנביא מסביר לנו, שהצום גרידא אין בו שום חפץ. התנדנדות מול השערי תשובה והכאה על הלב לבד נקראת "להכות באגרוף רשע". חלילה וחס.
אז מה כן? אז איך באמת משיגים את הדרגה של תשובה, איך באמת אחת ולתמיד יוצאים מהסיבוב הזה ומתחילים דרך אמיתית של חזרה בתשובה בואכה היכל המלך?
גם זה כתוב. הנביא לא משאיר אותנו בלי תשובה.
"הלא זה צום אבחרהו, פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה ושלח רצוצים חופשי וכל מוטה תנתקו".
יש דרך, איך עושים אותה?
"הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם". "ותפק לרעב לחמך ונפש נענה תשביע".
זהו!!
זה הסוד!!!
לא סתם לעשות חסד, 'ומבשרך לא תתעלם', 'ונפש נענה תשביע'. שצרכי השני יעניינו אותך באמת! שתוכל להרגיש את השני ואת מחשבותיו.
אולי קשה לנו לתפוס את זה. אולי אם לא הנביא ישעיהו היה אסור לנו בעצמנו לומר את זה. אבל זה ברור, זו התכלית של כל מערכת התשובה שמגיעה בסוף אל הצום הקדוש. כשהצום והתשובה יביאו אותנו אל המציאות הזו, של להרגיש את השני – נדע שהצלחנו. נבין שמשהו אכן זז אצלנו.
ויש גם הבטחה נבואית. אם תעשה את זה, אם תגיע עד הלום.
"אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח… אז תקרא וה' יענה תשווע ויאמר הנני".
והסוף הוא "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דיבר".