סיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א
באחת העיירות הסמוכות לעיר וואלאז'ין המפורסמת, נפטר ה'בעל קורא' הקבוע של העיירה ונסתלק לבית עולמו. באותה עיירה דרו מעט יהודים, בית כנסת אחד ויחיד שימש את כל יהודי המקום, ועתה נשאר בית הכנסת ללא 'בעל קורא'. גבאי בית הכנסת חיפשו נואשות אחר 'בעל קורא' מתאים שייאות לקבל על עצמו את המשרה המכובדת, אך לא עלתה בידם.
החליטו הגבאים לגשת בעצמם אל כל יהודי המקום, אחד אחד, כדי לחפש ולברר אם יש ביניהם 'בעל קורא' מתאים למלאכת הקודש, ואכן בחיפושים הדקדקניים הללו עלה בידם לגלות את אחד מבני העיירה, איש נכבד ירא ושלם ששימש בעבר כ'בעל קורא' בעיר אחרת, והוא בקי היטב במלאכה על בוריה! דא עקא, משום מה סירב האיש לקחת את המשרה על שכמו, בתואנה שמלאכת 'הכנת הקריאה' קשה עליו, כאשר ידוע שהבעל קורא צריך להכין היטב את הפרשה ל'קריאת התורה', כדי שתעלה קריאתו כהוגן כדת וכדין, ומחמת קושי טרחת ההכנה דחה את ההצעה.
[ואכן מפורש בדברי הזוהר הקדוש פרשת ויקהל (ח"ב רו:) שאסור לבעל קורא לקרוא בתורה בלא הכנה, וזל"ק: "מאן דסליק למקרי באורייתא, יסדר אינון מלין בקדמיתא בביתיה, ואי לאו לא יקרי באורייתא" וכו'.]
הגבאים המסורים ניסו לדבר על ליבו, ביקשו והפצירו בו מאוד, והסבירו לו שאין בכל רחבי העיירה 'בעל קורא' מנוסה, ומן ההכרח הוא שיקבל את המשרה, אך האיש בסירובו עומד שזו המלאכה קשה עליו מאוד.
בלית ברירה נאלצו הגבאים ונכבדי העיירה להציע את עניינם בפני הגה"צ רבי חיים מוולאז'ין זצוק"ל, שבעניינים רבים היה עומד לימין יהודי העיירה, הן בצרכי הכלל והן בצרכי הפרט, ועתה ביקשו מלפניו אם יוכל לבקש מאותו יהודי ולשכנעו להירתם אל המלאכה, מלאכת הקודש.
נענה הגאון ר' חיים, ובהזדמנות הראשונה כשהגיע אותו יהודי אל העיר וולאז'ין ונכנס לבית הכנסת לתפילת 'מנחה מעריב', ביקש ר' חיים לשוחח עימו מעט. שמח היהודי הנכבד להזמנתו של הצדיק, ולעת ערב לאחר שסיימו תפילת ערבית התלווה אל הגאון בדרכו לביתו, והם התיישבו לשוחח יחדיו באהבים בביתו של צדיק.
במהלך שיחתם ביקש הגאון לספר לאיש 'טיב מעשה' מופלא אחד, וביקשו במפגיע להאזין היטב לעובדא נפלאה זו, כדי שיוכל להפיק ממנו לקח 'מוסר השכל' הגון!
פתח הגאון רבי חיים וואלוז'ינער וסיפר:
בשנות נערותי היה בעירנו 'בעל קורא' עם הארץ, יהודי פשוט שלא ידע כמעט כלום, אף בהלכות ודינים הפשוטים לא ידע דבר, אבל את מלאכתו מלאכת 'קריאת התורה' אהב עד מאוד! הוא אמנם לא הבין הרבה ממה שקורא, בהיותו בור ועם הארץ גמור… אבל את 'טעמי המקרא' ידע ושינן היטב, ומתוך חיבתו הגדולה ואהבתו את מלאכתו היה מכין עצמו הדק היטב מדי שבת בשבתו, ועלתה קריאתו לשם ולמופת, וכל הציבור היו משבחים ומהללים את הבעל קורא שלנו ואת 'קריאת התורה' שלו.
כשלעצמי, סיפר רבי חיים, תהיתי תמיד ביני לבין עצמי, מה ייעשה בדינו של אותו 'בעל קורא' לאחר מאה ועשרים? הרי מצד אחד לא למד כמעט כלום, ונכשל כסדר בהלכות ודינים מפורשים, אבל מצד השני 'קריאת התורה' שלו מלאה חביבות וטעם עריבות מתיקות התורה!
לימים הגיעה שעתו של אותו 'בעל קורא', והוא הסתלק לבית עולמו. והנה לאחר מותו ראיתי אותו בחלומי כשהוא רץ מהר, ונראה נס ובורח על נפשו מפחד המשחיתים הרודפים אחריו, אך הנה זה פלא: לפתע, כאשר כמעט קרבו אליו, ירדה פתאום 'בימה של אש' וניצבה בפני אותו 'בעל קורא', ותיכף החלו כולם לברוח ולנוס לכל עבר, ולא נשאר מהם אף אחד!
או אז הבנתי היטב, סיים רבי חיים את טיב סיפורו הנאה, סוגיא שלמה ששנו רבותינו ז"ל בפ"ג דסוטה (כא.) שהתורה מגנא ומצלא גם לעולם הבא. וזה לשון הגמרא שם: "את זו דרש רבי מנחם בר יוסי, 'כי נר מצוה ותורה אור' (משלי ו, כג) – תלה הכתוב את המצוה ב'נר' ואת התורה ב'אור'. את המצוה בנר, לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה. ואת התורה באור, לומר לך מה אור מגין לעולם, אף תורה מגינה לעולם. ואומר (שם כב) 'בהתהלכך תנחה אותך וגו', 'בהתהלכך תנחה אותך' – זה העולם הזה, 'בשכבך תשמור עליך' – זו מיתה, 'והקיצות היא תשיחך' – לעתיד לבא" וכו'.
מבואר אפוא, שהתורה הקדושה מגינה ושומרת על האדם תמיד, הן בחייו והן לאחר מותו. ואותו 'בעל קורא' בור ועם הארץ יוכיח, שעל אף שחטא הרבה וברא בעבירותיו הרבה משחיתים ומלאכי חבלה, לא היו יכולים להרע ולהזיק לו גם לאחר מותו, בזכות 'קריאת התורה' שהיה קורא בבית הכנסת מדי שבת בשבתו ברוב אהבה וחביבות עצומה בכל ליבו ונפשו!
טיב אותו מעשה ולקחו העצום חדרו היטב אל ליבו של היהודי, וכשחזר אל העיירה בישר בשמחה לגבאי בית הכנסת שניאות הוא לקבל על עצמו את המשרה הכבדה, ותיכף נתמנה ל'בעל קורא' קבוע של העיירה, כממלא מקומו של הבעל קורא המנוח, והחזיק באותה 'חזקה' רבות בשנים.
(טיב הקהילה)