הרב יונה פינהדלר
"לא הביט און ביעקב"
הסיפור שאני רוצה לספר לכם הוא אמיתי מתחילתו ועד סופו. הפרט היחיד ששונה זה שמו של הבחור.
זה קרה לפני עשר שנים. שימשתי אז כר"מ באחת הישיבות בירושלים, הייתי ממונה על קבוצה של בחורים ב'קיבוץ', ותפקידי היה לשמור על קשר איתם, למסור להם שיעורים קצרים, לדאוג שהם נכנסים לסוגיות, שהם מחוברים לנושאים הנלמדים בישיבה ועוד.
באחת הפעמים, באמצע חודש אדר ניגשתי לבחור אחד שעד כה לא פנה אלי. אמרתי לעצמי, מעניין למה הבחור הזה לא יוצר קשר, אולי שווה שנבדוק מה איתו, בדיקה יזומה מכיווני.
אמרתי לו, "אלחנן, תביא בבקשה את הגמרא שלך, בוא נשב ונלמד יחד ככה חצי שעה, אולי קצת יותר. מה אתה אומר???"
אבל אלחנן, שם בדוי כמובן, הסתכל עלי במבט אטום: "אין לי גמרא".
לא הבנתי, "מה זאת אומרת אין לך גמרא? מתי היא אבדה לך? הלווית אותה למישהו?"
והוא משיב לי ביבושת, "לא הרב. אין לי גמרא כי לא קניתי ולא הבאתי גמרא לישיבה".
אני עדיין לא מבין… "אלחנן", אמרתי לו, "הזמן התחיל בראש חודש אלול, אנחנו עכשיו בעיצומו של חודש אדר, כלומר עברה יותר מחצי שנה, עוד לא היה לך זמן לקנות גמרא. תסביר את עצמך?".
ואז הוא שואל אותי: "הרב רוצה את כל ההסבר או רק את הגרסה המקוצרת?".
"כמובן שאני רוצה את כל ההסבר", אמרתי, והתיישבתי לידו, הבנתי שאני עומד לשמוע סיפור…
והוא סיפר, ועוד איזה סיפור!!!
**
"אבא שלי ראש ישיבה", אמר לי אלחנן, "הרב בטח שמעת עליו, הגאון רבי ….
"מגיל קטן, הוא החדיר בנו אהבת תורה. כשרק התקרב הסיום של כתה ג' בחיידר, אני כבר הייתי כולי ב'אורות'. לא יכולתי לחכות לתחילת כיתה ד', שיתחילו ללמוד גמרא.
"אני הייתי מקשיב לאבא שלי כשהוא היה לומד עם חברותא עם או תלמידים. הוא תמיד היה שואל שאלות, וגם שמעתי אותו אומר פעם שכשלומדים גמרא, אסור לשבת כמו בול עץ ורק להקשיב. חייבים לשאול, לבדוק מה לא מובן, לברר, לחקור.
"כשהתחלנו ללמוד בכתה ד', לא היה מאושר ממני בעולם. מהרגע שקנו לי חוברת של 'אלו מציאות', הייתי מלטף אותה בחיבה, וקורא בה כל יום, בלי להבין. קורא וקורא. הייתי יושב ליד הסטנדר ומתנענע ככה, משמיע 'ניגון של גמרא' כמו אבא. זה היה מדהים.
"בשבוע הראשון למדנו רק את המשנה. זה היה קצת מאכזב, כי משניות כבר למדנו גם בכתה ג', אבל מצד שני זה הגביר את הציפיה, וכשהגיע השבוע השני, התחיל המלמד שלנו להסביר את דברי הגמרא, והנה מגיע הקטע. 'מצא פירות מפוזרין שואלת הגמרא וכמה?', עונה הגמרא: 'אמר רב יצחק קב בארבע אמות!'.
"המלמד עשה כזאת דרמה מהשאלה, ואחר כך מהתשובה, שהחלונות כמעט נעתקו ממקומם.
"ואני, כולי נרגש, סוף סוף למדנו את המילים הראשונות של הגמרא, הרמתי אצבע ושאלתי: 'הרב'ה הרב'ה, אבל יש לי שאלה???'.
"הרב'ה הסתכל עלי ואמר: 'כן אלחנן, מה השאלה שלך?'.
"אמרתי לו, 'אני לא מבין. אם רב יצחק יודע שפירות מפוזרין זה 'קב בארבע אמות', למה הגמרא צריכה לשאול שאלה ולענות תשובה? הגמרא היתה צריכה להתחיל ככה: 'מצא פירות מפוזרין, אמר רב יצחק, קב בארבע באמות'.
"הרב'ה שמע את השאלה והסמיק מזעם. הוא קרא לי לגשת אליו, ואני ניגשתי עם חיוך ענק, הייתי בטוח שהוא הולך לתת לי איזה פרס קטן על השאלה הנפלאה ששאלתי, אבל אז הוא הנחית על לחיי כזאת סטירה מצלצלת, שאני ראיתי כוכבים. המשקפיים שלי עפו לצד השני של הכיתה, הכיפה נפלה לי, ואז הוא צעק עלי: 'תרים את הכיפה, שייגעץ! לא פלא, ילד ששואל כאלו שאלות על הגמרא, לא צריך בכלל כיפה. אתה לא מתבייש, זה בן של ראש ישיבה? אתה תדבר על הגמרא בכבוד, מה זה לשאול כאלו שאלות על חז"ל הקדושים. אתה יודע מי היו האמוראים הקדושים האלו? כל אחד מהם היה יכול להחיות מתים, מי אתה בכלל שתשאל עליהם כאלו שאלות!!!'…".
**
כשאלחנן סיפר לי את הסיפור, הקול שלו רעד. לא הרמתי את עיני כדי לא להביך אותו, אבל אני בטוח שדמעות התגלגלו במורד לחייו, למרות שהסיפור הזה התחולל יותר מעשר שנים קודם לכן. ההשפלה עדיין היתה צרובה בבשרו.
הוא קם והתחיל ללכת, אבל אני עצרתי אותו: "רגע, אלחנן, לא סיפרתי לי את הסוף, וגם לא אמרתי לי איך זה קשור לגמרא שאנחנו לומדים עכשיו, הסיפור היה ב'אלו מציאות' ואנחנו לומדים עכשיו יבמות…".
אלחנן הסתכל עלי, עכשיו המבט שלה שוב היה אטום כמקודם: "לא הרב, אני סיפרתי לך את כל הסיפור. שם זה נגמר, מאז ועד היום לא למדתי גמרא אפילו לא פעם אחת. אתה שומע? אפילו לא פעם אחת. זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה בחיים שלי שלמדתי גמרא.
"מאז, כל פעם שאני פותח גמרא, אני מרגיש את הסטירה ההיא צורבת לי בלחי, אני נזכר כמה מושפל הייתי כשהייתי צריך לצעוד בכיתה, בוכה ומתייפח, מסוחרר מכאב ומעלבון, הייתי צריך להתכופף ולחפש את המשקפיים שלי, כי הרב'ה לא הרשה לילדים אחרים להרים אותן עבור הילד הזה שמתחצף ככה לאמוראים.
"אז אין לי ברירה, אני לומד בישיבה, הייתי חייב לפתוח את הגמרא, אז פתחתי, וישבתי מול הגמרא ולא עשיתי כלום. שנה ועוד שנה ועוד שנה. עכשיו אני כבר בקיבוץ, כבר לא יכולים להכריח אותי, אז לא הבאתי בכלל גמרא. אני לומד קצת משנה ברורה, קצת חומש ורש"י, קצת ספרי מוסר, אפילו משניות, אבל לא גמרא. מצטער, אני לא יכול ללמוד גמרא!!!".
שאלתי אותו איך הוא הצליח להתקבל לישיבה, ואלחנן החזיר אותי לתחילת הסיפור: "אבא שלי ראש ישיבה, שכחת? עשו לי פרוטקציה, התקבלתי לישיבה. אבל לא למדתי בה אפילו לא שורה אחת של גמרא!".
**
אני שמעתי את הסיפור, והרגשתי שהלב שלי נקרע. יושב מולי בחור איכותי, מבית טוב, יש לו יראת שמים, הוא צמא לידע תורני, הוא באמת נראה בחור טוב, והוא לא מסוגל ללמוד גמרא. ה' ירחם.
חשבתי רבות מה לעשות בעניין, ולבסוף החלטתי שאני ניגש לאחר מאנשי הצוות, שהערכתי מאוד את היכולת שלו לרדת לעומק דעתם של בחורים. סיפרתי לו את הסיפור וכמובן שגם הוא היה המום.
במאמר המוסגר אציין, שאחרי כעשר שנים סיפרתי את הסיפור הזה גם לאביו של אלחנן. הוא שמע את הסיפור ופרץ בבכי, הוא הודה לי שמעולם לא ידע על כך, הבן שלו במשך שנים רבות הצליח להסתיר את זה מכולם, שהוא פשוט לא מסוגל ללמוד גמרא. אבא שלו ראה שהוא חלש בלימודים, אבל הוא לא הבין את שורש הבעיה, כי הבחור לא סיפר לאיש. משום מה הוא בחר לספר לי את הסיפור בפעם הראשונה, אולי בגלל שזה כבר לחץ עליו כל כך חזק, והוא הרגיש שהוא חייב לשתף מישהו.
אותו רב, מרבני הישיבה, ששמע את הסיפור, אמר לי שיש לו רעיון, וצריכים להתפלל שזה יצליח בסייעתא דשמיא. הוא אמר לי שאני צריך לחבר את הבחור ללימוד רמב"ם, שילמד כל יום פרק אחד. שיתחיל מההתחלה, 'מדע', 'אהבה', 'זמנים' וכן הלאה.
אני המלצתי לבחור שייגש אליו, והוא ידריך אותו איך לומדים רמב"ם, והמגיד שיעור אכן הסביר לו איך ללמוד.
הוא התחיל ונהנה מאוד, שני החלקים הראשונים של הרמב"ם, מדע ואהבה, הם חלקים קלים יחסית, יש שם דברים המושכים את הלב.
אבל אחרי תקופה הגיע הבחור לחלק השלישי, 'זמנים', והחל ללמוד מתחילתו – הלכות שבת. הוא התחיל ללמוד ולא מצא את ידיו ורגליו.
ניגש הוא אל אותו מגיד שיעור שמלכתחילה הציע לו ללמוד רמב"ם, ואמר לו שהוא לא מצליח להבין כלום. למעשה, המגיד שיעור חיכה מלכתחילה שהתלמיד יגיע לשלב הזה, אבל הוא שיחק את המשחק בתמימות…
"תשמע, אתה רואה את ההלכה הזאת ברמב"ם? זה לקוח מהגמרא במסכת שבת. תביא שניה גמרא, בוא אני אראה לך את זה כתוב בפנים, ואז תבין יותר טוב".
התלמיד שהיה להוט להבין את דברי הרמב"ם, לא הבין שהוא נופל ב'מלכודת' שהכין לו הרב בחכמה רבה. הוא החל ללמוד את דברי הגמרא, ירד לשורש הסוגיא, ולאחר מכן הבין את דברי הרמב"ם.
למחרת הוא למד עוד הלכה, ושוב חזר הניגון על עצמו, המגיד שיעור שלח אותו להסתכל בגמרא, להבין את ההבדל בין ההסבר של רש"י להסבר של תוס', להסתכל איך הרי"ף העתיק את זה להלכה, ולבדוק איך הרמב"ם מסכם את זה במילותיו שלו, וזה גם מסביר את ההבדל בין הכסף משנה ולבין המשנה למלך… פשש… הבחור ממש התלהב.
אחרי שבוע הוא כבר התחיל ללמוד את זה לבד. הוא למד איך מוצאים את המקור לדברי הרמב"ם בגמרא, וכמובן שכדי להבין את דברי הגמרא הספציפיים, צריכים להבין את כל ההקשר, ככה שנוצר מצב שהוא למד עוד דף ועוד דף, וכל זה בלי ללמוד בכלל גמרא, הוא הרי לומד רמב"ם, הוא לא מסוגל בכלל לפתוח גמרא…
עברה תקופה, והבחור למד את כל מסכת שבת עם רש"י ותוס', עם רי"ף ורמב"ם, ומאחר וכבר הגיע עד לרמב"ם, הר"מ עודד אותו לבדוק גם איך מתייחסים לזה הטור והשו"ע, ואיך זה נפסק להלכה במשנה ברורה…
כיום, הבחור הזה הוא אחד מחשובי האברכים בעירו, הוא כותב את השיעורים של אביו, מערכות שלמות בעיון עמוק, ובידע מקיף. הוא השלים הרבה מאוד, ועתידו עוד לפניו.
**
עד כאן סיפרתי לכם סיפור מדהים, סיפור שאכן קרה ושהייתי עד לו ואפילו שותף לו, אבל זה נראה כמו סיפור ותו לא.
אבל האמת היא שזה לא סיפור, זה אור אדום! זו נורת אזהרה שצריכה לאותת בראשו של כל איש חינוך, בראשו של כל הורה.
ואם תרשו לי, אני חושב שיש לנו מהסיפור הזה כמה מסקנות עיקריות:
המסקנה הכואבת, היא על הרב'ה בחיידר והתנהגותו הבלתי נתפסת, רק המחשבה כמה תלמידים עברו תחת ידיו פשוט מעבירה צמרמורת…
בנוסף, למדתי על שבכוחו של מלמד או כל איש חינוך להשניא את הגמרא על תלמידיו. אפשר להשניא עליהם גם את השבת או את מצוות הנחת תפילין חלילה וחלילה. הכל פתוח, הכל אפשרי, זה תלוי אך ורק בהתנהגות של המורה וההורה. מעשיך יקרבוהו ומעשיך ירחקוך. ככל שתעשה יותר פעולות שמרחיקות את התלמיד מהגמרא, כך תצליח להרחיק אותו ממנה. אם תהיה מספיק 'חכם' כדי להחטיף לו סטירה עוצמתית בפעם הראשונה שהוא מעז לשאול שאלה על הגמרא, אתה בהחלט תצליח להרחיק אותו מהגמרא לעשר ואפילו ל-15 שנה. אולי אפילו לכל החיים.
כדאי לזכור את זה…
אבל יש כאן עוד מסר, קצת יותר מורכב: הילד הזה עבר את כתה ה' וכתה ו', הוא למד גם בכתה ז' וכתה ח', הוא למד שלוש שנים בישיבה קטנה, ועוד חמש שנים בישיבה גדולה עד שהוא החליט לספר לי את הסיפור שלו.
לפי חשבון פשוט זה יוצא לפחות 11 אנשי חינוך שהיו מופקדים לעקוב אחר לימוד הגמרא שלו, ואף לא אחד מהם לא שם לב, שהילד לא למד אפילו לא שורה אחת! אחת!!!
כמובן שרוב הילדים לא היו מצליחים להסתיר זאת בצורה טובה כל כך, אבל במקרה הזה מדובר בילד מוכשר במיוחד שלמד לתמרן. הוא היה שומע בעל פה ויודע לענות במבחנים, לקבל ציונים בינוניים אומנם, אבל עדיין לא שמו לב שהוא פשוט לא קורא מילה אחת בגמרא. הדבר הזה צריך לעמוד לנגד עיניו של כל איש חינוך, לחשוב כל הזמן, מה אני מפספס, מה אני מחמיץ, מי מהתלמידים מצליח לרמות אותי ולא נותן לי לגלות את המצב האמיתי שלו… ואם ניגש לעבודת הקודש הזאת בכזה כובד ראש, בוודאי שנצליח בה יותר, בסייעתא דשמיא.
ולסיום, אני מודה ומהלל לקב"ה שזיכה אותי, להיות נטפל לעושי מצווה. החלק שלי היה די שולי בסיפור, אני בסך הכל שמעתי סיפור והעברתי אותו הלאה, לידיים הנכונות, אבל למעשה זה לימד אותי להקשיב לאנשים. למדתי שאתה אף פעם לא יכול לדעת, אם מי שעובר לידך נמצא במצוקה נוראה, להטות אוזן קשבת יכול לפעמים להציל אנשים ברוחניות וגם בגשמיות. פשוט להקשיב.