הבה ונגלה פנינה מדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ז הלכה ו). כך כותב הנשר הגדול: "גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה, שנאמר 'שובה ישראל עד ה' אלוקיך'… ונאמר 'אם תשוב ישראל נאם ה' – אלי תשוב', כלומר: אם תחזור בתשובה – בי תדבק. התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד".
כתובה כאן ברמב"ם נקודה נפלאה ממש: התשובה היא כח אדיר ומופלא – כח שבעצם נובע ממה שטמון בפנימיותו של כל יהודי ויהודי. נשמתו של כל יהודי היא 'חלק אלוה ממעל', חצובה מתחת לכסא הכבוד, ויש בה קדושה וטהרה אינסופיות. "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מד, א), ולכן אפילו אם הוא ירד לשאול תחתית והתרחק ריחוק רב – נקודת הטהרה שלו אינה נפגמת, וברגע שיחליט לחזור, הוא נהפך בין רגע ל"אהוב, נחמד, קרוב וידיד".
איזה פתח מאיר עבור כולנו לעבודת התשובה!
הגאון רבי מנחם צבי ברלין שליט"א, ראש ישיבת 'רבינו חיים עוזר', מספר, כי שמע פעם על תלמיד חכם צעיר מגרוזיה שיצא למסע לליטא כדי לקבל 'סמיכה' ממרן הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל. כיוון שהיה זה כמה ימים לפני ראש השנה, החליט אותו תלמיד חכם להמשיך אחר כך לראדין, ולשהות ביום הדין הקדוש והנורא במחיצתו של הכהן הגדול מאחיו, מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל. ה'חפץ חיים' אכן קיבלו בסבר פנים יפות, והזמינו לסעוד על שולחנו בליל ראש השנה.
היתה זו חוויה שנשמרה בזכרונו לנצח, והוא מסר כמה וכמה פנינים שזכה לשמוע בהזדמנות מיוחדת זו. בין כל הרגשי הקודש והאימרות הנוקבות, אמר ה'חפץ חיים' בעת הסעודה כך:
"כל יהודי צריך לדעת את ההבדל היסודי והעצום שבין קיום מצווה, לחלילה וחס עשיית עבירה. כאשר יהודי נכנס לעול מצוות, קוראים לו 'בר מצוה' – בן של מצווה, כי המצוות קשורות ומחוברות עימו כמו בן שאינו יכול לנתק את הקשר הטבעי עם אביו. אבל יהודי שנפל רחמנא ליצלן בעשיית חטא, גם אם הוא שקוע בדבר לא עלינו, הרי שכינויו הוא 'בעל עבירה', ולא 'בר עבירה' – כיון שזה אינו קשר דם, אלא כקשר בין בעל לאישה הניתן לניתוק ולביטול".
"נמצא, שכאשר עושים מצוה, מתקשרים עם הבורא יתברך בקשר בל ינתק, מרומם ומזכך; ואם נכשלים חלילה בעבירה, הרי שעלינו לא לפול ברוחינו, אלא תיכף ומייד לקיים בעצמינו 'התנערי מעפר קומי' ולשוב אל טהרתינו כבראשונה – כי העבירה לעולם לא נהפכת לחלק מן המהות של יהודי!".
זהו חז"ל מפורש (שה"ש ו, א): "אל גינת אגוז ירדתי, אמר חורי: מה אגוז זה אם נופל לתוך הטינופת, אתה נוטלו ומורקו ושוטפו ומדיחו, והוא חוזר כתחילתו, והוא יפה לאכילה, כך כל מה שישראל מתלכלכין בעוונות כל ימות השנה, בא יום הכיפורים ומכפר עליהם".
אצל כלל ישראל החטא אינו פוגם בפנימיותם, הוא דבוק רק בהם, רק בחיצוניותם, לכן על ידי מריקה ושטיפה יכול האדם בקלות לקנחו. זהו גדר כפרת יום הכיפורים, שמגיע ומקנח את עוונותיהם של ישראל כלא היו.
רגשות יאוש ורפיון בתשובה, הן בכלל הלאו של "ולא תתורו"
ישנה לשון מופלאה של אחד הראשונים, רבינו הריב"ש זצ"ל (בצוואתו אות מו), שכותב אודות התשובה לקחים נצרכים ובפרט בדורינו:
"…ובהתחלתו לעבוד השם, אל ירבה בדקדוקים יתירים בכל דבר שעושה, שזה כוונת היצר הרע, לעשות לאדם מורא שמא אינו יוצא בדבר זה, כדי להביא אותו לעצבות, ועצבות היא מדה מגונה ומניעה גדולה לעבודת הבורא יתברך. ואפילו אם נכשל בעבירה חס ושלום, לא ירבה בעצבות ויסתור הבנין שלו ויקל ויפקיר עצמו, הואיל ויצא חוץ לגדרו שיבוטל העבודה, רק שיעצב על העבירה, ויבוש מהבורא יתברך, ויתחנן לו להעביר את רעתו, ויחזור לשמוח בהבורא יתברך, כיון שהוא מתחרט בחרטה גמורה ובדעתו שלא ישוב לכסלתו בשום פעם.
"ואפילו כשיודע בודאי שאינו יוצא בדבר אחד מחמת מניעות הרבה, לא יהיה עצב, ויחשוב שהבורא יתברך בוחן לבות וכליות, שהוא יודע שרצונו לעשות מן המובחר, רק שאינו יכול, ויחזק עצמו לשמו בהבורא יתברך"…
בדברים אלו עומד הריב"ש על אחת מההפרעות הגדולות ביותר שיש לעבודת התשובה – טענת "אין לי סיכוי" והייאוש שבא בעקבותיה. הבעיה היא שטענה זו של היצר מתחפשת לתחושה הנובעת ממקום טהור, של צער על עשיית עבירה וריחוק מהקדוש ברוך הוא, אך האמת היא כי אין בינה לבין האמת ולא כלום. כלל זה נקוט בידך, היו אומרים בעלי המוסר: אם מחשבה כלשהי מובילה להתקדמות, הרי היא מחשבה טובה; ואם היא מובילה לעצירה או אף לנסיגה, הרי שמקורה אינו טהור.
מחשבות הייאוש והטענה כי "התרחקתי יותר מדי", אינן רק לא נכונות כמו שהארכנו קודם לכן – הן גם מזיקות ממש ומשמשות כנשק החזק ביותר של היצר הרע בימים אלו, בהם המוני מבקשי השם נחלצים מרשתו בזה אחר זה, והוא עושה כל שביכולתו לרפות את ידיהם.
על כך מייעץ הריב"ש שלא להתייחס להרגשות המזוייפות הללו. העצה היא להאמין בלב שלם ברצונו של השם יתברך, לקבלינו לחיקו באהבה רבה ולטהרינו ולקדשינו, ולדעת כי כל יהודי באמת ובתמים רוצה לעשות את רצונו יתברך – אלא שהשאור שבעיסה מעכב. אנחנו צריכים לעשות מה שאנו יכולים, וזה בדיוק מה שמבקש הבורא יתברך מאיתנו.
בעלי המוסר וגדולי הדורות האחרונים לימדונו, כי בזמנינו ובמצבנו הדרך המובחרת לקיים 'קבלה לעתיד' שהיא מחלקי התשובה המעכבים, היא על ידי 'קבלות' שהאדם מקבל על עצמו. זוהי נקודה מרכזית מאד, כיוון שגם אם האדם מרגיש כי הוא מתקשה להשתנות בבת אחת, הרי שבכוחה של קבלה אחת אמיתית, ואפילו קטנה, להמליץ זכות בעדו כי הוא עבד השם וחפץ להשתנות.
אך גם כשיבוא האדם לקיים עצה זו בנפשו, ולקבל על עצמו קבלה אמיתית, עליו לדעת כיצד ובמה לעשות זאת. בתקופת מגוריי בירושלים עיר הקודש, הייתי מתפלל מדי פעם בבית מדרשו של הגאון רבי צבי מרקוביץ זצ"ל, ראש ישיבת 'קרלין' ומלפנים רבה של העיר רמת-גן, ושומע את שיחותיו ושיעוריו העמוקים והמאירים. זכורני שמידי שנה היה רבי צבי נושא דברים בעניין הקבלות, וחוזר על משל נפלא ששמע מאחד מגדולי הדורות. כה אמר:
"היה מעשה באדם אחד, שחשקה נפשו לקנות ציפור מדברת – תוכי. הוא בירר וחקר, והופנה לאיש המתעסק במכירת חיות מחמד, שאצלו יוכל למצוא את מבוקשו. הוא פנה אל האיש, והלה אכן אישר כי הוא יוכל למכור לו תוכי כרצונו.
"הם נפגשו, והמוכר הראה לו כמה תמונות של מיני תוכים הזמינים ברשותו. הוא אף השמיע לו את הקולות שהם משמיעים בטייפ, ולבסוף הם סיכמו על אחד מהם, כולל עיסקה של רכישת כלוב ומזון ציפורים לתקופת מה. המחיר סוכם והכל נסגר בכי טוב, ואז אמר המוכר ללקוחו: 'הבה ונצא החוצה לחצר'. הראה לו עץ גבוה שהיה נטוע שם ואמר לו: 'הנה אתה רואה, הציפור נמצאת כאן למעלה… קח סולם, מלכודות וכלי ציד ותנסה ללוכדה. אם תצליח תוכל לקחת אותה לביתך'…
"הלקוח לא האמין למשמע אוזניו. 'אתה צוחק עליי?!', שאל בזעם. 'אז מה דיברת איתי בכלל, אם המוצר שביקשתי אינו ברשותך? אם אתה מוכר לי תוכי, אתה צריך ללכוד אותו, לא אני!…'
"כשאדם בא לפני הקדוש ברוך הוא ורוצה 'להציע הצעה' ולקבל קבלה, עליו לבוא עם 'סחורה שקיימת ברשותו', ולא להבטיח 'ציפורים על העץ'" – סיכם רבי צבי את רעיונו המאלף. עם קבלות מוגזמות ואינן מעשיות, שאין סיכוי לעמוד בהן, אין טעם לבוא לפני הבורא יתברך. זה מראה חלילה על זלזול וחוסר רצינות.
לאור זה הסביר רבי צבי במתיקות, את לשון הנביא ירמיה במגילת איכה: "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם" (מא, ג). "הפשט הוא", אמר רבי צבי, "שכאשר אדם נושא את לבבו בתשובה אל אביו שבשמים, יקבל על עצמו קבלות מעשיות לחיזוק, קבלות שיהיו בהשגתו, בכפות ידו, ולא על העץ, רחוקות מגובהו והשגתו!".
עלינו לקבל על עצמנו קבלה קטנה, עליה אנו בטוחים במאת האחוזים שנוכל לעמוד בה. קבלה יציבה כזו, קטנה ככל שתהיה, מהווה פתח להביאנו לתשובה ולחיזוק בשאר העניינים.
הגאון הצדיק רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, משגיח ישיבת קמניץ, סיפר לתלמידיו כי רבו, מרן הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, היה שואל אותם בתקופת הימים הנוראים מה הקבלות שקיבלו על עצמם, וכשהשיבו מה שהשיבו היה אומר: "טוב ויפה, אבל תורידו, תורידו"… כי עדיף לקבל קבלות קטנות ושיהיו איתנות ויציבות לזמן ארוך, ומהן אם ירצה השם להבנות הלאה.
רבי אליהו היה מוסיף ואומר, כי אחת הקבלות הכי טובות היא לימוד המוסר באופן קבוע, ולו לזמן מועט. אין כמו לימוד המוסר כדי לעזור לאדם לשוב אל בוראו בלב שלם.
ידידי הגאון רבי יצחק אלחנן שיינברגר שליט"א, ר"מ בישיבת 'קול תורה' לצעירים, סיפר לי כי שנה אחת שמע מהגאון רבי אפרים נחום בורודיאנסקי זצ"ל, מחשובי מרביצי התורה בדור העבר, על הקבלה שקיבל על עצמו לקראת ימי הדין. מה היתה הקבלה? חיזוק בתורה – אם יארע והוא יזדקק לכלי כתיבה במהלך הסדר, הוא קיבל על עצמו שלא יבקש עט ממישהו שלומד בחברותא, אלא מאחד שלומד לבדו, כדי להפחית את ביטול הזמן…
לכאורה פלא על אדם כה גדול, שמקבל על עצמו קבלה הנראית כה קטנה ופעוטה. אך דווקא גדולי הדור ידעו והבינו כיצד מתייחסים לחיזוקים קטנים, וכמה ערך יש להם בכל עבודתו הרוחנית של האדם.
שמעתי מיהודי יקר סיפור קטן, שמוסיף נופך לנקודה חשובה זו: בהיותו בחור בישיבה, הוא חווה תקופה קשה מאד, והרגיש כי אינו יכול לקבל על עצמו שום קבלה טובה. אך ככל שהתקרבו הימים הנוראים, הוא חש כי פטור בלא כלום אי אפשר, והוא אינו מסוגל לעבור את כל ירח האיתנים בלא שום קבלה – אך מה יעשה והוא מרגיש כה רחוק?
בצר לו, פנה אל ראש הישיבה שלו, והתייעץ עימו מה לעשות. "שמע, יקירי", אמר לו רבו, "קבל על עצמך משהו קטן, ממש קטן – לנשק את ספר התורה כשמוציאים אותו מארון הקודש".
"אבל בין כך מנשקים את ספר התורה", תמה הבחור. "היכן הקבלה כאן?"
"אינך מבין?", אמר לו ראש הישיבה בכובד ראש, "אינו דומה אותו מעשה כשהוא נעשה מתוך עול של קבלה, למעשה שנעשה מכוח ההרגל".
הבחור נענה וקיבל על עצמו לעשות כן. כמובן שברגע שהיה מחוייב לכך, הגיע היצר וניסה להלחם בו, אפילו בענין פעוט כזה, אך הוא נאבק והתעקש ועלה בידו. "אני יכול לומר בפה מלא, כי הקבלה הקטנה הזו הצילה אותי", סיפר לי לימים. "כך זכיתי לטעום מהתחושה של להיות עבד להשם, שעושה מה שנדרש ממנו בלי טענות ומענות, ומן ההנהגה הקטנה הזו זכיתי לצאת מאפלה לאור גדול".
ניתן אף לפרש ולומר, כי זוהי הבחינה של "חודו של מחט" המבוקשת מאיתנו כדי לזכות "לפתחו של אולם", ולידו המושטת של בורא העולם. גם קבלה קטנה חשובה – אם נעשית בלב חפץ ומתוך מחשבה!
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')