הרב בנימין בירנצוייג
"וצוה הכהן ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות" (ו, ב).
"לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול" – רש"י.
והדברים פלא הם!
הרי לשון הרע מזיקה והורגת כמאמר הפסוק בתהילים: "חצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים", ומביאו ה'חפץ חיים' להראות חומרת הדיבור של האדם, שבאוושת לשונו יכול להזיק ואף להרוג אנשים! וא"כ הרי כפרתו היתה צריכה להיות על ידי שור, שטבעו להזיק ולהרוג, ורק בכך יבין האדם על מה מביא כפרתו.
ומה הצריכה התורה להביא ציפורים, שבזה לא ישכיל האדם להבין שדבריו הם לא רק פטפוטים אלא הורגים ממש?!
האמת היא, שזו צרת עוון לשון הרע, שאנשים חושבים שהם בסך הכל מפטפטים, ולא מבינים שדבריהם מזיקים והורגים!! הנה כי כן כתב הרבנו יונה ב'שערי תשובה' (שער ג אות רב) לבאר, מדוע החמירו חז"ל בעוון לשון הרע להחשיבו כג' עברות החמורות וכתב שם: "טעם נוסף, שכיון חטא זה נקל בעיניו של בעל הלשון הרע, כי יאמר שאינו עושה מעשה רע אלא רק דבר שפתיים הוא, ולא חושב על נזקיו הרבים, ולכן לא ייתן אל ליבו לשוב מדרכו הרעה ולא יכיר גודל חטאו…".
זו הסיבה שהתורה ציוותה על בעל לשון הרע להביא ציפורים שמפטפטים, שאדם יבין וישכיל ולהזכיר לו שפטפוטיו הם הם המזיקים הגדולים, ואם היה מביא שור או כל מזיק אחר, הרי היה חושב שכל חטאו הוא דווקא אם הזיק ממש בפועל, אבל בפטפוטי דברים לא עשה כלום, ומזכירה לו התורה שהפטפוטים האלו הם המזיקים הכי גדולים, ועליהם יש לעשות תשובה ולהיזהר מהם מכאן ולהבא.
הסיבה להחלטתו של מרן ה'חפץ חיים' להוציא ספר הלכות על איסור לשון הרע, היתה בעיקר בגלל שראה את בני דורו, כמה מתייחסים בקלילות למילים היוצאים מפיהם, ועד כמה לא מחשיבים את הכח הנורא הטמון בפטפוטי דברים:
כבר כתב הח"ח בהקדמה לספרו, שעוון לשון הרע היה הפקר בעיני הכלל, ולא רצו כלל לקבל תוכחה על כך, והיא זו שזירזה אותו לאזור חיל, ולחבר ספר נשגב ונצרך זה.
והביא מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל (כאיל תערוג פרשת כי תבא תשע"ד) בשם תלמיד ראדין הגרא"ט שפירא, שסיפר שהיה יהודי בראדין, שרצה להלשין על חבירו שהוא מתחמק מהצבא [וידוע עד כמה היתה סכנה גדולה ברוחניות להתגייס לצבא הרוסי], ואותו יהודי יצא מראדין לכיוון וילנא להלשין לשלטונות על חברו, וכששמע זאת ה'חפץ חיים', קם ורדף אחרי היהודי כמה קילומטרים, והשיגו בתחנת הרכבת, כשהוא מבקש ומתחנן בפניו שלא יעשה עוולה זו, וילשין על יהודי לשלטונות, אולם האיש סירב בתוקף, וכשראה החפץ חיים שלא יוכל לשכנעו, עזבו לנפשו [בסוף היהודי נרגע ודברי החפץ חיים נכנסו ללבו ולא נסע להלשין], והוסיף, שמעשה זה שראה ה'חפץ חיים' שאנשים אינם יודעים כלל את חומרת עוון זה של לשון הרע ורכילות, ולא יודעים עד כמה כל מילה יכולה להזיק ולהרוג, הוא אחד מהדברים שזירזוהו לחבר חיבור על ענייני בין אדם לחברו ולשון הרע.
עוד סיפר הגר"ז אידלמן (ביד הלשון עמ' 356), ששמע מה'חפץ חיים' כיצד עלה בדעתו לחבר ספר על שמירת הלשון, ששמע ה'חפץ חיים' בני אדם מדברים לשון הרע, וברח ונמלט מהמקום עד שנפל מרוב עייפות, ואז כשהוא שוכב באפיסת כוחות, עלתה במחשבתו להתחיל לכתוב ספר על הלכות שמירת הלשון.
מעשה שהלך החפץ חיים עם רב חשוב אחד בשליחות לדבר מצוה, והתאכסנו בדרך באכסניא, ולאחר שהוגש להם האוכל שאלה אותם בעלת הבית, האם האוכל היה טוב. מרן הח"ח ענה שהיה טוב מאד, והרב שנתלווה אליו אמר שהיה טוב מאד, רק שהיה חסר קצת מלח במרק.
כשמוע הח"ח דבריו אלו ספק ידיו בראשו ואמר: "כל ימי נזהרתי מלדבר ולשמוע לשון הרע, ועתה נאמר בפני לשון הרע על המבשלת, לא היתה כדאית כל נסיעה זו", ומיד הסביר הח"ח שהרי עכשיו תלך בעלת הבית למבשלת ותרגז עליה ויצא לה נזק מזה, וזה ממש לשון הרע שגורם נזק לאחרים.
לפליאתו של הרב הנלווה על כך שהח"ח מגזים בדבריו, על הערה כזו קטנה של חוסר מלח בתבשיל, שזה רגילים בדרך כלל לומר וזה קורה וכו' וכו', – וכי כל כך מקפיד הח"ח על דברים הרגילים להיאמר?! אמר לו הח"ח: "בא נלך למטבח ונראה מה קורה שם!". יצאו למטבח וראו כיצד בעלת הבית כועסת על המבשלת, על שלא שמה מספיק מלח לכאלו אורחים חשובים, וצעקה עליה ולבסוף אף הודיעה לה שהיא מפוטרת.
אמר ה'חפץ חיים' לרב ההוא: "אתה רואה? מילה קטנה שנראית מחוסרת משמעות, שנראית ממש כפטפוט של אורחים הרגילים בכעין זה, והנה סופו נזק וצער עצום ליהודי!"…