ה'חפץ חיים' לא העיף מבט באותו יהודי, רק פתח ואמר: "בילדותי כשהלכתי לחיידר אמי היתה נותנת לי 'בולקע' [- לחמניה]. אך ביום שלא הלכתי לחיידר היא לא נתנה לי. תתחילו ללכת לחיידר, אז הקב"ה יתן לכם 'בולקע'…"

על הפסוק בפרשתנו (דברים ל' י') כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ, אומר בעל הטורים: 'כי תשמע בקול ה' אלוקיך' בגימטריה זהו לקול של התלמיד חכם'.

היום חל יום פטירת מרנא ה'חפץ חיים' זצוק"ל, התלמיד חכם הגדול שכולם שומעים בקולו וצועדים בדרכיו, ונהנים בכל עת מתורתו העצומה שהניח לנו, בהלכה, במוסר, ובהשקפת התורה בטהרה.

לכבוד יום היא"צ, ולרגל יום התפילה והלימוד העולמי במשנתו של רבינו זיע"א, נעתיק עובדות שסיפרו תלמידים שזכו להסתופף בצל האילן הגדול, ינקו מזיו טהרתו, ולמדו את קצות דרכיו.

"בהיותי כבן שש-שבע" – מספר רבי ירחמיאל קופנס זצ"ל (מובא בספר 'מאיר עיני ישראל') – "עוד לפני לומדי בישיבת ראדין, נסעתי עם אבי אל מרן החפץ חיים, כדי להתייעץ עמו בדבר מה ולהתברך מפיו. יחד איתנו נסע בעל הבית אחד, שאמנם בנו הצעיר למד בישיבת ראדין, אך הוא עצמו, למרבה הצער, לא שמר תורה ומצוות.

"כשנכנסנו אל החפץ חיים, ביקש אותו בעל הבית מאבי שיזכיר אותו לברכה לפרנסה אצל החפץ חיים, שכן המצב הכלכלי היה מאוד קשה באותם ימים. אבי עשה כבקשתו, ואמר לחפץ חיים שנמצא איתנו יהודי שרוצה ברכה לפרנסה. אנחנו אכן ידענו שיהודי זה אינו שומר תורה ומצוות, אך החפץ חיים פגש בו כעת פעם ראשונה וכלל לא הכירו. החפץ חיים לא העיף מבטו אל אותו יהודי, הוא אף לא בירכו, ובמקום זאת פתח את פיו הקדוש ואמר כך:

"כשהייתי ילד קטן והלכתי ל'חיידר', אמי היתה נותנת לי 'בולקע' [- לחמניה] לאכול, כך מדי יום. אך ביום שלא הלכתי ללמוד ב'חיידר', אמי לא היתה נותנת לי את ה'בולקע'… תתחילו ללכת לחיידר, או אז הקב"ה יתן לכם 'בולקע', יעניק לכם פרנסה…'

"הדברים לא נעמו לאזני אותו יהודי, הוא ביקש להראות לחפץ חיים כי הוא יהודי טוב, ופנה אל אליו ואמר: 'יש לי בן שלומד כאן בישיבה…'. אך החפץ חיים לא שעה אל דבריו ואמר שוב מבלי להביט כלל בפניו: 'כן, זה לכאן וזה לשם… תתחילו ללכת ל'חיידר', אז הרבש"ע יתן לכם פרנסה'".

רבי ירחמיאל סיים את תיאורו: "אני עצמי, שכאמור הייתי אז כבן שש-שבע, התפעלתי עד מאוד איך שהחפץ חיים דיבר אליו באופן כזה, כאילו הוא מכיר אותו מימים ימימה, וידע לומר לו את האמת כפי מצבו הרוחני. ממש רוח ה' דיברה בו, להעריך בני אדם כמות שהם באופן הנכון".

***

זכות מיוחדת ונדירה, לעמוד ולשרת בקודש אצל הכהן הגדול מרנא החפץ חיים זצוק"ל, זכה הגאון רבי לייב ברוידא זצ"ל. החפץ חיים קירבו וחיבבו באופן מיוחד מאוד, ורק לו הותר להיות בקרבתו בכל עת ובכל שעה. הוא התלווה אל החפץ חיים לכל מקום, בבית, בישיבה, ואף כאשר הלך לפגישות מיוחדות עם רבנים ואדמו"רים, ואף כשנפגש עם שועים מאומות העולם.

אך לא לחינם זכה רבי לייב לחיבה כה גדולה, כפי שמספר ידידו הרב מרדכי פריזל, ואף זה מודפס בספר 'מאיר עיני ישראל'.

פעם אחת ביקר ה'חפץ חיים' בישיבה קטנה בה למד רבי לייב, ואחר שהתבונן בו שם לב שהוא נראה במצב לא טוב. שאל אותו החפץ חיים: "מדוע אתה נראה רע כל כך?" ורבי לייב השיב לו שחסר לו 'ימים' [- 'טעג', כינוי למנהג באותה תקופה שהבחורים היו מתארחים אצל בעלי בתים לארוחות לפי 'ימים'], ולכן פעמים שהוא נשאר רעב.

"מהיכן אתה?" שאל אותו החפץ חיים. ,מוילנא!" – ענה.

"ומה שמך?" הוסיף החפץ חיים לשאול. "ברוידא" – ענה הבחור.

"האם יש לך קשר עם העשיר הגדול בוילנא יקותיאל ברוידא?" שאל החפץ חיים. "אני בנו" – ענה הנער.

"אם כן כיצד הגעת למצב כזה שהנך רעב?" תמה החפץ חיים. ענה לו רבי לייב: "אבי, אמנם יהודי שומר תורה ומצוות, אבל הוא רוצה שאלמד בגימנסיה לימודים כלליים, כדי שאוכל להיכנס בבוא היום ולהשתלב בעסקיו, ובתור בן יחיד הוא תלה בי את כל תקוותיו. אולם רוח אחרת היתה בי, והתעקשתי ללכת ללמוד תורה בישיבה. אבי לא הבין אותי, וזה נגד את כל מאוויו, ולכן נוצר מתח גדול בבית. הלכתי לבסוף לישיבה נגד רצונו ולמורת רוחו, ומאז אינו רוצה להכיר בי…"

כששמע החפץ חיים את דבריו התמימים של הנער שבעוז רוחו נטש כבודו של עולם, הניח אחריו הון עצום של כסף וזהב ובחר בחיי דחקות ועוני עבור לימוד תורה, אמר לו מיד: "אם כן, מהיום תהיה בן ביתי, ותאכל אצלנו כל יום". ואכן מיום זה זכה הבחור לייבק'ה ברוידא להיות סמוך על שולחן המלך, זקן גאוני הדור, עד שברבות הימים הפך למשמשו ונאמן ביתו, שכאמור לא זזה ידו מתוך ידו.

סופר, ולימים אף רבי לייב סיפר זאת לנכדו הגאון רבי חיים וולקין שליט"א, שבימיו האחרונים של החפץ חיים הוא ישן איתו בחדר, כשהחפץ חיים שוכב על מיטה ורבי לייב שוכב על מזרן לידו, וחוט היה קשור מידו של החפץ חיים לידו של רבי לייב, וכשהחפץ חיים נזקק לדבר מה, היה מושך בחוט, ורבי לייב היה קופץ ממקומו ונעמד הכן לשרת ולשמש בקודש.

מתוך הערכתו של החפץ חיים למסירותו של רבי לייבקה אליו, הוא התבטא פעם בביטוי נדיר: "לייבקה האט מיר מאריך ימים גיווען" – לייבקה האריך את ימי. אשרי מי שהחפץ חיים מרגיש שהוא האריך את ימיו. ולכל החיבה הגדולה והקרבה המיוחדת הזו, הוא זכה בזכות מסירות נפשו לתורה, תוך כדי ויתור על כבוד ועושר רב שהיו יכולים להיות מנת חלקו כל הימים.

לימים, נפגש החפץ חיים עם ראש ממשלת פולין, כדי לשכנעו לבטל את הגזירה על החינוך התורני. פגישה זו זכתה להד תקשורתי רב, וסוקרה בהרחבה בעיתונות העולמית. בתמונה המפורסמת מפגישה זו, נראה רבי לייב עומד ליד החפץ חיים. כשראה אביו של רבי לייב לאיזה כבוד מלכים הגיע בנו שבחר בדרך התורה, שהנה הוא מצולם יחד עם החפץ חיים בפגישה חשובה כל כך, התרצה מכעסו עליו, וחזר להכיר בו כבנו.