"ופניה לא היו לה עוד" (שמואל א', א', י"ח. תפילת חנה, הפטרה לראש השנה)
לכאורה צריך להבין: מה הטעם לכך שחנה "פניה לא היו לה עוד"? אם מחמת שהיתה בטוחה שתתקבל תפילתה, הלא זה בכלל "עיון תפילה".
מבאר ה"חתם סופר" בדרשותיו (דף ה), שכל מי שיש לו אפשרות בקשה לבקש מאת ה', הוא מחוייב לעשות כל מה שבאפשרותו, ואם אחר כל ההשתדלויות אינו מקבל את מבקשו – יבין שמן הסתם לטובה היא מאיתו יתברך שימנע ממנו דבר זה.
כן עשתה חנה עד עכשיו, היתה משתדלת ומתאווה שיהיה לה בן. וכיון שעשתה כל מה שבידה, ונכנסה ביום ראש השנה לבית המקדש להתפלל לפני ה' – אז רפתה רוחה והתקררה דעתה, בין אם ימלא ה' את בקשתה ובין אם לאו. יש עוד עקרות בעולם והיא אחת מהן. לכן נאמר עליה: "ופניה לא היו לה עוד".
הגאון רבי משה מרדכי הלוי שולזינגר זצ"ל, מביא בספרו "דרשות משמר הלוי" עדות פלא על מה שראה בעת קריאת פרשה זו בנביא הנקראת להפטרה ביום הראשון של ראש השנה:
"אני הקטן, זכיתי להתפלל כמה שנים בימים הנוראים אצל הרב מבריסק זצ"ל. כל שבת הרב היה מקבל מפטיר, והוא היה קורא יחד עם ה'בעל קורא' את ההפטרה מהנביא, ושמעו כל מילה. אני זוכר כמו היום, וזה ממש לא יכול למוש מזכרוני, את הבכיות הנוראות של הרב בהפטרה של חנה הנביאה – בראש השנה – בשעה שהיו מגיעים לפסוקים שעלי הכהן אמר לחנה, אחרי שהיא שפכה לפניו את מרירות לבה: 'ואלוקי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו', וכתוב על חנה: 'ותלך האשה לדרכה ותאכל ופניה לא היו לה עוד'. הרב מבריסק לא היה בעל בכי, אבל במילים האלה – 'ופניה לא היו לה עוד' – היו יורדים מעיניו נחלי דמעות וקולו היה נחנק מבכי…
מה כתוב במילים האלה? מה הרגיש כאן הרב מבריסק?
האשה האומללה הזאת, שכל כך הרבה סובלת, וכל כך הרבה שופכת שיח – כמו שכתוב 'מרוב שיחי וכעסי דיברתי' וכל כך שבורה ורצוצה, מיד כשהנביא אומר לה בדבר ה' "ואלוקי ישראל ייתן את שלתך", למרות שהיא עדין לא רואה את זה – אבל הנביא כבר אמר לה, והאמונה בדברי הנביא שאומר בדבר ה' שיהיה טוב – הביאה אותה למצב של "ופניה לא היו לה עוד"… גמרנו! כל הפנים של עצבות, כל הפנים של יגון, כל המרירות, כל הקדרות, כל הדיכאון שהיה חרוט על פניה כל כך הרבה שנים, מהצרה הגדולה שהיא סובלת – ברגע שהיא זכתה לשמוע מנביא ה' בדבר ה' את המילים "ואלוקי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעימו" – מיד "ופניה לא היו לה עוד", הפנים השתנו, הפנים הקודמות נעלמו. די, אין יותר עצבות, אין יותר דיכאון ויגון, יש רק שמחה.
הרב שהרגיש כתוב כאן את האמונה הנוראה בדברי הנביא אמר – ומיד כאילו כבר היה. "ופניה לא היו לה עוד'"
ומוסיף בעל 'משמר הלוי': "לנו אין נביאים, אבל הקדוש ברוך הוא ברחמיו המרובים מכח ההבטחה (ויקרא כו, מד) "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים", מעמיד לנו בכל דור ודור אנשים קדושים, זקני הדור, אלה שעשרות שנים זכו וזוכים ללמוד תורה לשמה, ושכינה מדברת מתוך גרונם. ממילא, כאשר זוכים לשמוע מגדולי הדור איזו מילה של תנחומים ושל עידוד, צריך שמכח האמונה הגדולה שאנחנו מאמינים בהם, יתקיים בנו 'ופניה לא היו לה עוד'!"
אחד מתלמידי המשגיח רבי דב יפה ניגש לשאול
יש מתפללים שמגביהים את קולם בעת התפילה, לצורך כוונתם, ואינם נותנים את הדעת להפרעה שהם גורמים מבלי משים למתפללים הסמוכים אליהם, אשר מתקשים לרכז את כוונותיהם באופן כזה.
אחד מתלמידי המשגיח רבי דב יפה, ניגש לשאול מה עליו לעשות במקרה כזה, שבו הוא מתקשר להתרכז בתפילה בגלל שכנו לספסל?
ענהו המשגיח: ראשית יש לדעת, שאם מתרכזים בתפילה עצמה, נעשה קל יותר לסבול את הגבהת הקול, והיא פחות מפריעה לכוונה. טוב גם לחשוב: ברוך ה' שהוא מתפלל בהתלהבות ובדבקות, ובודאי יש לקב"ה הרבה נחת ממנו, אף על פי שעל פי דין אין לעשות כך [עיין משנה ברורה סימן ק"א סק"ז, שהמגביה קולו, ואפילו בפסוקי דזמרה, הרי זה מקטני אמנה, כאילו אינו מאמין שהקב"ה שומע לחש].
אולם התשובה האמיתית היא, שיש לזכור כי לא אותו יהודי מפריע – אלא הקב"ה סובב את המציאות באופן כזה שתהיה לך הפרעה בתפילה. ואם הקב"ה סובב את המציאות כך, סימן שתפקידך כעת להשתדל להתפלל דווקא מתוך אותה הפרעה עד כמה שניתן. זוהי התפילה שבורא העולם כעת רוצה ממך! [וכמו שמצינו מעלה יתירה בתפילת המנחה, מפני שקשה אז להתפלל].
כל חייו צריך יהודי לשאול את עצמו שאלה אחת: מה ה' רוצה ממני עכשיו, במצב הנוכחי?
עליו לזכור שהקב"ה לבדו מסובב מצבים, ובכל מצב שאליו זימן אותו – תפקידו הוא לעשות את המיטב המוטל עליו.
(מתוך 'ומתוק האור' סדר תפילותינו)