כל מי שלמד בישיבה זוכר שאלול בישיבה זה היה חשמל באוויר, זה ליווה אותנו בכל צעד ושעל, קבלות טובות, השתדלות וכו' וכו'
אנחנו רוצים מהזווית ראיה שלך מהמבט שלך שיכול לעורר ולחזק?
בן תורה, זה לא תלוי אם הוא נמצא כרגע בישיבה. ברור, הזמן הכי נעלה זה כשבחור נמצא בישיבה. אבל כשלומדים כמו שצריך ומתעלים כמו שצריך בגיל הבחרות, זה נשאר גם כשאתה אברך וגם כשאתה אח"כ עובד או עוסק בצרכי ציבור.
ברור שזה יותר קשה כשאתה לא עוסק כל היום בתורה, אבל אנחנו עוסקים כל הזמן במצוות של הקב"ה. מה אנחנו בעצם עושים, אנחנו שליחים של הקב"ה, אם לכזה חולה, לכזה הודעה, לכזה מקרה. אני תמיד אומר, 'עזר מציון' זה לא 'הותרה' אלא 'דחויה'. זה לא דבר שאתה לא צריך ללמוד. צריך ללמוד, אבל יש לך פיקוח נפש פה, יש לך מצווה פה. ברגע שיש קצת זמן צריכים לשבת ללמוד. בן תורה זה מי שיושב ולומד, שמבין שזה הצורה, זה מה שצריך להעסיק אותו, גם כשהוא עושה דברים אחרים…
מרן הרב שך תמיד היה אומר לי: כתוב "תורת חיים ואהבת חסד". אם אתה לא תלמד תורה לא תדע איך לעשות חסד. יש הלכות. זה קודם לזה, פה צריך לקחת תלמיד חכם, יש גדרים מה קודם למה. צריך לדעת המון הלכות בשביל זה. אנחנו נמצאים אצל הרב לפחות פעם בשבוע, יש כל מיני שאלות הלכתיות שנוגעות לכל מיני דברים בהנהגה שלנו. אז אתה עושה דברים ואתה מיד חושב ע"פ הלכה ככה צריך לעשות או ככה.
אין ספק שחודש אלול, אנחנו לא בדרגות של פעם שרק צעקו ברכת החודש כולם מתחילים לבכות, אנחנו לא בדרגה הזאת, מה לעשות, אבל זה מפחיד. מי כמוני שאני רואה מה הולך כל יום, בשנה הזו 30 אלף איש חלו במחלות קשות, זה משהו מטורף! ונעזוב את החלק של כמה אנשים סובלים: הקב"ה אבינו מלכנו אב הרחמן, הקב"ה צריך להעניש את הילדים שלו, איזה צער יש לקב"ה על מה שהוא עושה. זה לא רק לנו קורה משהו, הקב"ה שהוא אבינו הוא נותן כאלה עונשים קשים, כמה צער יש לקב"ה מזה. אנחנו חושבים על עצמנו טוב לנו, לא טוב לנו – זה לא הנושא. ברור שכואב מאד אבל צריך לחשוב על כבוד השכינה והשכינה- כשטוב לעם ישראל הקב"ה בשמחה כביכול, וכשאדם בצער – כביכול גם הקב"ה בצער.
יש סיפור ידוע על הבן של האדמו"ר מגור בשואה. הנאצים לקחו תמיד את ה'גדוילים' ואת המשפחות שלהם ראשונים. את האשה של הרב מפונוביז' עם הילדים, כדי לדכא את הציבור.
אז לקחו את הבן של ה'אמרי אמת' לעבוד עם זבל של סוסים, זה התפקיד שלו, הבגדים שלו היו מגואלים בדם מהמכות שנתנו לו וברפש של הסוסים. שחררו אותו בשמחת תורה. איך שהוא כמו שהוא הוא רץ לשטיבל, לא להחליף בגדים, רץ לשטיבל אמצע ריקודים ורקד. אנשים חשבו שמשהו קרה לו, מרב עינויים משהו קרה לו. הוא שם לב מה שדיברו, דפק על הבימה, עצר הכל ואמר: רבותי, אני לא משוגע. כתוב שכשאדם בשמחה הקב"ה בשמחה, כשאדם בצער הקב"ה בצער. מה אתם רוצים שאני יספר לכם מה היה שם וכולם יבכו? שמחת תורה היום. בואו נשמח עם הקב"ה. את הסיפור הזה שמעתי מהגאון ר' שמואל בירנבוים שהוא סיפר את זה פה בעצמו בב"ב.
אנחנו עכשיו לא יודעים כמה צער הקב"ה צריך לתת, אנחנו לא יודעים להקיף את הייסורים של כולם, אני רואה פה מה אנשים עוברים. בכל אופן אני אומר אנחנו רואים שהקב"ה עושה, אז מה לא לפחד מראש השנה, תגיד, מה אתה מטומטם? חמור שעובר בין שתי קבוצות שנלחמות זו בזו והכדורים שורקים מכל עבר – אז הוא חמור! הוא מטומטם, אין לו שכל. תראה מה שיש, רק מחלה אחת, כמה קבלו סכרת, כמה נהרגו בתאונות דרכים, כמה צעירים עכשיו קיבלו דברים חדשים – ניוון שרירים, מה הולך, מה הולך היום… אז מישהו יכול להגיד שהוא לא מפחד? זה פחד ואימה!
מצד שני אסור להיות משוגעים. הקב"ה לא רוצה שנשאר עם הפחד לבד, אלא זה צביטה עמוקה שאנחנו ככה נתרומם, נתחזק. דוד המלך, כתוב שהיה בזמנו מאה מתים כל יום, הוא תיקן תקנה מאה ברכות והפסיקו למות. מה הפשט? אדם שמברך את הקב"ה ע"י הברכות הוא כל הזמן אומר ברכות וע"י זה הוא נזכר בקב"ה. אז אנחנו היום לא יכולים להגיד ברכות בלי לכוון. לא יודע, אני קם לבית הכנסת כל בוקר, אנחנו קבוצה, אומרים את הברכות כל אחד וכולם אומרים אמן. למה לא? למה לא לעשות מה שאפשר? אתה עושה נחת לקב"ה, הקידוש ה' הזה שכולם ביחד אומרים אמן.
***
אני הייתי פעם במקסיקו, היה לנו דינר, היה שם אורח כבוד, סגן נשיא ארה"ב – אלגור – אתם לא מבינים מה הלך שם, מי שרצה לשבת אתו בשולחן לדבר, או לעשות אתו תמונה .. סיפור שלם עשו מזה. צריך להתאפר קודם ולהתלבש בהתאם..
יצאתי מהאירוע, אמרתי ריבונו של עולם, רוצים להיפגש עם סגן נשיא ארה"ב, כבוד גדול. עושים לאנשים כזה פרוטקציות, סיפורים, כסף – אני כל יום יכול לדבר עם מלך מלכי המלכים הקב"ה, לא סגן ולא נשיא – מלך! רק להגיד 'ה' שפתי תפתח' ואתה מתחיל לדבר עם מלך מלכי המלכים.
אני יכול ראשית כל להודות על כל מה שהוא נותן לי. חשבתי פעם מה יש עליך, יש חליפה ויש עניבה ויש חולצה, גרביים, נעלים, משקפיים, כיפה… יש לי חבר שנשרף לו כל הבית, וכלום לא נשאר לו. הוא אומר לי אתה לא מבין מה אני הולך עכשיו לקנות. נתנו לי הכל בבית – יש לי שמפו ויש לי ספוג ויש לי סבון ויש לי מגבת. תספור כל פעם לפני שאתה מתפלל כמה דברים, כמה דברים הקב"ה נותן לך. אז יש ברכה "שעשה לי כל צרכי" איך אתה מברך את הברכה הזאת? חסר לנו שמחה בעבודת ה'.
אני התפללתי עם הרב שך בשבע שנים האחרונות שלו, כל יום התפללתי אתו, שבתות חגים, הכל אתו ביחד. כשהגענו לברכת פוקח עיוורים הוא אמר לי תצעק פוקח עיוורים אני כבר לא רואה בעיניים. חולה אחד אומר לי תצעק "המכין מצעדי גבר" אני על כסא גלגלים כבר. פעם הייתי אצל חולה, שכן שלי שהיה חולה, כבר שכב הוא לא יכול היה לזוז. הוא אמר לי תצעק מתיר אסורים , אני אסור במיטה שלי ולא יכול לזוז.
נותנים לנו הזדמנות להודות לקב"ה, למה לעשות את זה בכזו חוסר שמחת חיים?! תודה. נותנים לך אפשרות להודות. אני פגשתי משהו ברחוב לפני תקופה, הוא אומר לי אני חייב לך את החיים שלי. אמרתי לו מה לי ולך תגיד לי, הוא מספר: לפני עשרים וכמה שנה הייתי בים ונסחפתי וצעקתי הצילו, אתה משכת אותי החוצה. אני חייב לך את החיים שלי.
הקב"ה נותן לנו כל רגע נשימה, הוא נותן לנו חיים. כל בוקר אנחנו אומרים "מודה אני …שהחזרת בי את נשמתי" שהילדים שלי לא יתומים, ב"ה, אני אבא לילדים. חסר לנו את השמחה. אתה אומר קדושה, כתוב שמי שאומר 'אמן יהא שמיה רבא' מוחלין לו על כל עוונותיו. דברים נוראים. 'אמן יהא שמיה רבא'. לא, עכשיו יוצאים כולם החוצה לפני עלינו, מה אתה יוצא עכשיו החוצה?! טיפש. את כל היהלומים תופסים עכשיו. להגיד בכוונה 'אמן יהא שמיה רבא' כתוב שקורעים לו גזר דין של שבעים שנה. במקום זאת אנחנו הולכים לסגולות לרבה הזה לרב הזה, לגדול הזה, מה סגולה?! תגיד 'אמן יהא שמיה רבא'. תראו מה שכתוב על מי שאומר 'עלינו לשבח' בכוונה, דברים נוראים. 'ברוך שאמר', 'עלינו לשבח'. חסר לנו את השמחה. הכל עושים בגלל שצריך לעשות, צריך לעשות את כל המצוות, בוודאי שצריך לעשות אבל להרגיש את השמחה, את הקרבה, את אהבת ה', אם מגיעים לאהבת ה' שום דבר לא קשה.
***
אלול צריך לקרב אותנו, זה זמן של קרבה לקב"ה, מצד אחד זה מפחיד. אבל הכי טוב לעבוד מאהבה, זה הרבה יותר מאשר לעבוד מיראה. ברור שמפחדים, מי שיכול להגיד שהוא לא מפחד, הוא שקרן. מה, אפשר לא לפחד? מצד שני אתה רואה שזה בריא וזה בריא, ב"ה, תודה לקב"ה, תודה על מה שיש לך, וככה מתקרבים.
אז אלול צריך להביא חיזוק לאדם, אני לא מדבר על לשים יותר לב כשמתפללים, להוסיף יותר ללימוד, ברור שצריך לתפוס חיזוקים. זה לא שייך שלא. וככה אפשר להגיע לראש השנה.
ברור שתמיד רצוי להוסיף ולהתחזק יותר, אני חושב שבעצם, האדם שיראה את הדינים מצד אחד, מה הולך היום, והוא יודע שהכל נקבע בראש השנה, זה מפחיד ואתה כל שנה רואה אותו דבר, שזה קרה וזה קרה…, מצד שני, צריכים להגיע לאהבת ה' בעבודת ה', לא מ'פחדים', א"א לעבוד עם פחדים, זה לא עובד ככה, זה צריך לצבוט ולתת לך את הדחיפה אבל כל הזמן להודות לקב"ה, וללמוד ולקיים את התורה מתוך שמחה.
(קטעים מתוך ראיון ל׳דרשו׳)